אנחנו לא רוצים ללמוד. אני חינכתי את ילדיי שמאמן כדורגל הוא הסגן של אלוהים, אבל היום הזילות במעמדו פשוט מרחיק אותנו מהמשחק. אין ספק שמעמדו של המאמן בכי רע וזה מתחיל לחלחל גם לשחקנים. בעבר, מאמן היה אוטוריטה במקצועו והיום קורה בדיוק ההפך. מצער שלמאמן אין דרך, אין שיטה, אין בנייה ובטח לא לאורך זמן. הכל נעשה בשלוף – עכשיו ומהר – רק שלא יפטרו אותו.
בתקופתי, לא יכולת להרים את הראש ולהסתכל למאמן – אפילו במחלקת הנוער – בעיניים. בעצם זה שאנחנו לא יודעים לקבוע את ההיררכיה בין מה חשוב למה חשוב יותר נוצרה הסיטואציה הבעייתית. המאמן נהפך להיות עלה תאנה. הוא יכול ללכת הביתה בכל רגע בלי להניד עפעף. אין לו סיי ואין לו אחיזה וזה מבלבל את השחקנים. מי שאמור לקבוע את הדרך, השיטה והסגנון זה המאמן, אבל הוא עצמו לא יציב. איך שחקן יכול לתפקד, להקשיב ולקבל הכוונה ממאמן כשהוא יודע שאולי בשבוע הבא יהיה מאמן אחר?
אני לא מקבל את הלגיטימיות של הבעלים להתערב. בקבוצה חייבת להיות היררכיה. המועדון מעל הכל, הבעלים שמביא את הכסף מטווה את המדיניות ובעיקר את הציפיות. חייב להיות תיאום ציפיות בין הבעלים למאמן, אבל ברגע שהבעלים נותן את שרביט האימון, הוא חייב לזוז הצדה. האחריות שלו הסתיימה, הוא צריך לדאוג שהשחקנים יקבלו משכורות ויש לו מספיק בעיות על הראש. הקטע המקצועי צריך להיות בידיים של המאמן שאתה הבעלים מינית.
אם אני לוקח עובד, אני בודק את הכישורים, ההתאמה שלו לתפקיד, שומע אותו, מתרשם מהדרך ואם היא לא תואמת את דעתי, מראש אני פוסל אותו. אם החלטתי לקחת את העובד, אני חייב לתת לו את הביטחון הדרוש על מנת שיוכל לתפקד. אז אוקיי, אני מבין את חשיבות הבעלים ושומע את הביטויים המכוערים שעל פיו יישק דבר. תפסיקו עם זה. בעלים שחושב שהוא יכול לקבוע הרכבים שיהיה הוא המאמן וייקח אחריות. אין היררכיה וזה הדבר המקומם. איך אנחנו רוצים ללמד את הצעירים להבין מה זה כדורגל כשבעצם הכל מבולגן וכל אחד עושה מה שהוא לא צריך לעשות?
מימר, לא עמד על הזכויות שלו? (דני מרון)
לצערנו, המאמנים לא יודעים לעמוד על הזכויות שלהם, לא יכולים להעמיד את הבעלים ולא משנה מי במקום ולהגיד לו 'אדוני, בוא נעשה תיאום ציפיות. תגיד מה אתה רוצה מההתחלה עד הסוף ואני אגיד אם אני רוצה ויכול'. המצב הנוכחי לא נותן שקט לאף אחד. השחקן שרואה את הזלזול במאמן שלו חש מבולבל, הוא לא יודע למה להתכונן ולא מספק את הסחורה. המאמן הלחוץ בונה סגל גדול ממה שהיה נהוג בעבר והתוצאה הרסנית.
כשהסגל גדול מדי (כי המאמן חושש למעמדו ולא רוצה לקחת סיכונים), מטבע הדברים יש תסיסה. כל מי שלא משחק ומרגיש שהוא צריך לשחק, ממורמר. זה בונה תחרות, אבל במקביל גם בונה משהו שבעצם מפריע. בקבוצה של 25 שחקנים, משחקים במקרה הטוב 13-14. זה אומר שבערך מחצית מהסגל לא בתכניות של המאמן למשחק נתון. הם מדברים, מחליפים חוויות, עושים פרצופים, מקנאים והכל לגיטימי, אבל זה מונע ממאמן לשלוט ומחליש עוד יותר את האוטוריטה שלו.
יש לו לגיטימיות להתערב? (דני מרון)
כשאתה יודע שאתה לא בתכניות, מטבע הדברים אתה ממורמר וככל שלא תשחק יותר כך תתמרמר יותר. כאן נכנס המאמן שאמור לתת תשומת לב, להחזיק קבוצה ולא לתת לה ליפול. כי אחרת, השחקנים שלא מקבלים ממאמן יחס מתאים, המוטיבציה שלהם יורדת, היכולת שלהם יורדת ואז כשצריך אותם בבוא הזמן, הם לא יהיו שם. לא פשוט להיות מאמן ועוד יותר קשה להתמודד עם זה תוך מחשבה תמידית שאוטוטו אתה הולך הביתה.
גם לתקשורת יש חלק בכאוס. אחרי שבועיים שלושה לא טובים, מעמידים מאמן בדרגת סיכון גבוה לעזיבה ואז מתחילים לפמפם. מספיק שלא מנצחים משחק או שניים, כתבים ופרשנים מתחילים לפטר לפני החגים. איך אפשר לתפקד בצורה כזאת? מי הבולדוזר שיכול לתפקד בלחץ כזה, להכין את הקבוצה לראות מי השחקנים שעליהם הוא מטיל את האחריות? כשמאמן מתחיל להתעסק באיך הוא שורד ולא באיך הוא משפר או איך הוא מאמן, אי אפשר להתקדם.
איפה האחריות? כולם מבלבלים את כולם. משחקנים אנחנו מצפים לספק את הסחורה בכל מצב. איך בדיוק אפשר לעשות את זה כשאין דמות שהשחקן יכול לעשות בה שימוש, שתגיד את הדברים הנכונים והטובים. אנחנו מתחילים להתבלבל ומבלבלים את כולם ואני אומר בואו עצרו. תבינו שאין כדורגל בלי היררכיה. אנחנו משאירים את הדברים החשובים מאחור ומתעסקים בשטויות. בואו נדאג לחיזוק מעמד המאמן ומעמד השחקן. הבעלים שקובעים מטרות, מדיניות ומעמידים תקציבים צריכים לתת למאמן את כל הכבוד הראוי לו על מנת שיבנה קבוצה חזקה ויעמוד ביעדים. אם לא עומד בהם לאורך זמן, זכותו של בעלים להבין שאולי הוא טועה וטעות כזאת עולה כסף.
אלי כהן, כשבונים לך תדמית, כלום לא יעזור (עדי אבישי)
שואלים אותי האם הלחץ הזה מונע מאיתנו לגדל מאמנים ואני עונה שהכל מתחיל במחלקות נוער. לא יכול להיות שילד בן 17 שכשל כשחקן יאמן את הילד שלי. מאמנים מקצועניים חייבים להיות אוטוריטה מקצועית, דמויות חינוכיות ופסיכולוגיות. מה קורה בהמשך? כולנו יודעים שברוב המקרים הכדורגל שלנו בנוי מכיסאות מסתובבים. אתה יכול להיכשל בקבוצה, לרדת ליגה ושנה אחר כך לקבל קבוצה שרצה לאליפות. אם לא נדע לעשות הפרדה, לעולם לא נצליח. כל מה שקורה אצלנו זה יד המקרה. אין למאמן זמן לחשוב ולבנות כי הכל אצלנו נכון להרגע. זה לא הולך. כשאתה בונה משהו, הוא חייב להיות מאוזן. אתה רוצה לראות שיטה, בנייה, סגנון. ברגע שאתה לא רואה כלום, יש בלאגן. ובלאגן לא חסר לנו בכדורגל.
אסיים בהתייחסות לבית"ר ירושלים. כשאני קראתי את הראיון של אלי כהן נחרדתי. זאת סטירה מצלצלת לכל מה שניסה לעשות אלי טביב בעונה שעברה. אני אומר את זה בצורה חד משמעית. אלי כהן בטח לא גזען, הוא אימן בני מיעוטים, אבל לבוא ולהצטדק אחרי שכמה ימים קודם שלושה 'קראו לו להבהרות'? אלי צריך לשבת עם עצמו כי כשבונים לך תדמית, לא יעזור לך שום דבר ומי כמוני יודע את זה. זה אנחנו. יש דברים שאפשר לפתור בחדרי חדרים ולא בראיון בתקשורת. הוא טעה ושילם על זה.
מה דעתך על הכתבה?