שתי קבוצות הגיעו למחזור החמישי עם סימן שאלה גדול סביב היכולת ההתקפית שלהן. הראשונה האלופה הפועל באר שבע, שפתחה את העונה בצורה מגומגמת וכבשה רק ארבעה שערים, כשאחד מהן עצמי, והשנייה היא מכבי חיפה, שבעידן גיא לוזון, לא כבשה ב-11 מ-18 משחקים והעונה בשני משחקי החוץ שלה, הפסידה על האפס.
באר שבע הגיעה לסמי עופר, אחרי שלושה ניצחונות רצופים ופתחה בהרכב הכי חזק ופיזי שלה. בכר עלה עם שלישיית הקישור הבכירה שלו, אוגו, ראדי ואיינבינדר, במטרה לשלוט במרכז המגרש, ועם פקהארט, שהועדף על שהר וגאדיר, בחוד. פתיחת המשחק הייתה חלומית מבחינת ב"ש. הקבוצה הניעה את הכדור כמו בימיה הטובים ביותר, מצאה בקלות את השטחים בין ההגנה לקישור והבקיע כבר בדקה הרביעית.
ב"ש המשיכה לפרק את ניסיונות הלחץ של חיפה בקלות ולשלוט בצורה מוחלטת במשחק. אבל ככל שנקפו הדקות במחצית הראשונה, היא האטה את המשחק, קלינגר הצליח לסדר במעט את הקבוצה (הפסיק את הלחץ הלא מאורגן וסגר את המרווחים בין בן בסט לגנסארי בצד שמאל), והשליטה נשארה אופטית. האלופה לא הצליחה לאיים על השער, לא הכניסה את וואקמה למשחק ובגדול נראה היה שהיא "שוכבת" על היתרון. בהפסקת המשחק, קלינגר סידר את הקבוצה, הפועל חיפה נראתה הרבה יותר מאורגנת, בעיקר בלחץ וביציאות קדימה והתחיל להיווצר משחק מעברים שלא שירת את האלופה. אמנם הפועל חיפה הצליחה להשוות במצב נייח, אבל השער בהחלט הגיע לה. רק אחרי השער בכר הגיב עם חילוף כפול, אבל זה היה כבר מאוחר.
נראה שהבעיה לא פשוטה. התלות המוחלטת בוואקמה עולה לה ביוקר. וואקמה נראה עייף פיזית ומנטלית, מאבד כדורים לא מחויבים ולא מצליח לשבור את הגנות היריב כמו שעשה בתחילת העונה (מחמאות לדור מלול על משחק הגנה נהדר שביטל את וואקמה כמעט לחלוטין). העובדה שאין שחקן אחר שמייצר באגף הנגדי ואין מספיק הצטרפויות מקו שני, מעקרת כמעט לחלוטין את התקפת ב"ש.
עייף ומאבד כדורים, וואקמה (ערן לוף)
בעונה שעברה, היה איזון באגפים בדמותו של מאור בוזגלו, שסיפק מספרים, היווה איום משמעותי באגף הנגדי והיה משמעותי מאוד גם במצבים הנייחים. התחליפים שהובאו לו לא מספקים. ניב זריהן מנסה, מתאמץ, אבל הוא חד גוני בתנועה, נכנס כל הזמן למרכז לכיוון רגל שמאל הדומיננטית שלו וההגנות מסתדרות איתו בקלות. התחליף העיקרי שהובא, איסק קואנקה, שותף עד עכשיו פעמיים כמחליף ובמעט הדקות שקיבל הוא נראה מסורבל, חסר ביטחון לחלוטין, לא יוזם מצבים של אחד על אחד וכמעט לא משפיע על משחק ההתקפה. עצם העובדה, שבמשחק כזה, שהתפתח למשחק מעברים (משחק הכי נח לשחקני אחד על אחד מהירים), בכר לא ראה לנכון לשתף אותו, אומרת הכל על מצבו ולפחות כרגע נראה שהשידוך בין הצדדים לא יחזיק מעמד הרבה זמן.
מצד שני, הרבה מחמאות מגיעות להפועל חיפה על עוד משחק שבו חזרה מפיגור והראתה שפתיחת העונה הטובה שלה אינה קשורה להגרלה נוחה. קלינגר פגע בול בעמדות הבלם והשוער והחלק הקדמי נראה מאוזן ואיכותי. הסגל אמנם לא עמוק מספיק ולכן תהיה ירידה טבעית בהמשך העונה שתמנע מהאדומים להמשיך להידבק לרביעייה הראשונה, אבל יש תחושה שלראשונה בעידן יואב כץ, הפועל חיפה תהיה בפלייאוף העליון.
העונה זה יסתיים בפלייאוף עליון? הפועל חיפה חוגגת (ערן לוף)
הקבוצה השנייה שהגיעה למחזור החמישי עם הרבה רצון להוכיח ולתת משחק של הצהרת כוונות לקראת המשך העונה הייתה מכבי חיפה. במחזור השביעי של העונה שעברה, לפני 11 חודשים בדיוק, עם רנה מולנסטיין על הקווים, אלירן עטר בירוק ואלברמן ובן הרוש בצהוב, הגיע חיפה לנתניה וניצחה 0:2 עם שני שערים נהדרים של עטר וקגלמאכר (המשך העונה היה פחות מלבב). אז המאמן ושני הכובשים כבר לא לובשים ירוק, אבל הסגל שנבנה בחיפה בקיץ הוא בוודאי מהיקרים וגם מהאיכותיים שהיו בשנים האחרונות בכרמל.
חיפה עלתה למשחק ב-4:4:1:1 נסוג, כשלוזון בוחר לפתוח עם דמארי בחוד, סלליך ורוקאביציה באגפים ובקישור עם אזולאי, אלברמן וקוסטדינוב. כל זאת במטרה לשחק נמוך, לחטוף כדורים ולצאת למתפרצות עם השלישיה הקדמית המהירה שלו. תוכנית המשחק השתבשה במעט כשאזולאי, המוסר הטוב ביותר שלו, נפצע מיד בפתיחת המשחק ולביא נכנס במקומו.
לוזון, אובד עצות (דני מרון)
אבל כמו בחיים, תכניות לחוד ומציאות לחוד. הלחץ של חיפה היה שבלוני ורך, מכבי עשתה במגרש כבשלה וחיפה בעיקר רדפה אחרי הצהובים. באופן אבסורדי, הרגע היחיד במשחק שבו הלחץ של חיפה היה אפקטיבי, כשרוקאביציה חטף כדור מבן חיים וסחט את הכרטיס האדום, היה הרגע שחשף אותה במערומיה. חיפה, למרות שהייתה ביתרון מספרי, וללוזון היה מספיק זמן לארגן את השורות בהתאם בהפסקה, עלתה באותה גישה פאסיבית למחצית השנייה ופשוט התבטלה לחלוטין בפני עשרת השחקנים הצהובים.
מכבי לא רק שהמשיכה להיות דומיננטית עם הכדור ולשלוט במשחק, אלא גם לחצה את הירוקים גבוה עם שחקן פחות וניצלה את חוסר המיומנות של הירוקים בהנעת הכדור ובתנועה ללא כדור. חיפה לא יצרה שילובי התקפה מתוכננים, לא הצליחה לייצר יתרון מספרי באגפים, שיחקה בצורה שבלונית בחלק הקדמי (ללא חילופי מקום וללא תנועות מקו שני) והמשיכה להתבטל בפני הצהובים, למרות שהייתה עם שחקן עודף. למזלה של חיפה, עומרי בן הרוש, בפעולה לא חכמה (ואם לאמר את האמת, גם לא מפתיעה) קיבל צהוב שני והורחק, גרם לאיזון מספרי ונתן לחיפה סיבה אמיתית להתגונן ולחלץ תיקו. וכמו שלוזון אמר, הנקודה הזו, היא הדבר הטוב היחיד שיצא לחיפה מהמשחק הזה.
רנסאנס, אבל די לצלול, שכטר (דני מרון)
ועוד כמה מילים על המשחק שנעל את המחזור. בית"ר ירושלים ממשיכה להראות טוב התקפית ולהפגין נאיביות משוועת. אלמלא הנאיביות הזו, בית"ר הייתה מנצחת את הפועל חיפה ויורדת למחצית מול ק"ש עם 0:3. הקבוצה שיחקה נהדר במחצית הראשונה, אבל נעלמה לחלוטין במחצית השנייה, איבדה את הסדר ובסופו של המשחק, היא עוד אמרה תודה על הנקודה שהשיגה. והערה קטנה לגבי שכטר – הוא באמת נמצא ברנסאנס בקריירה ויש רגעים שתענוג לראות אותו, אבל ההצגות שלו מביכות ומעיבות על היכולת הכללית הטובה שלו. אם היה מוותר על הנפילה השטותית שלו בית"ר היתה יוצאת עם עוד שלוש נקודות.
מה דעתך על הכתבה?