לכדורגלן הישראלי יש הרבה דברים להתמודד איתם. זה מתחיל במחלקות נוער. אין מדינה בעולם בה קבוצה גם מחזיקה בזכויות הכלכליות של השחקן וגם השחקן עצמו משלם כסף כדי לשחק בה, אבל אצלנו ממציאים את הגלגל. גם ההורים בלחץ משום שהם משקיעים הרבה כסף ולוקחים סיכון. הם משקיעים בעתיד של הילד בידיעה שלא בהכרח יראו תמורה לכסף שלהם. הלחץ הזה מביא לעצבים, העצבים מביאים למרמור ולפעמים לתסכולים ולאלימות.
הכדורגלן הישראלי צריך להתמודד עם צבא. שירות חובה שלא פוסח גם על המוכשרים. בארץ מדברים כל הזמן על יכולת ושוכחים שכדורגלן – ברגע שהוא לא מוערך כלכלית – יכול להיקלע ללחץ. כשהוא לא מרוויח בהתאם לאיכויות שלו, למספרים שלו ובזמן שיש הגבלה ואסור לקבל יותר משכר מינימום, זה לחץ מיותר. המועדונים, ההתאחדות והמנהלת צריכים למצוא דרך לפצות מוכשרים ולהשאיר להם סכומים יפים לפני או בתום הגיוס, שיבטיחו את עתידם הכלכלי.
גם בזמן השירות, הכדורגלן מתמודד עם לחץ ולא אחת נלחם עם המפקדים שעושים בעיות. יש 1,001 סיפורים על שחקנים שאף מגיעים לכלא הצבאי בגלל עריקות או מלחמה כזאת או אחרת על הזכות לצאת לאימונים. האבסורד הוא שברגע שהשחקן עולה למגרש, אף אחד לא לוקח בחשבון מה עובר עליו. לא חושבים על כך שלא היה לו כסף לקנות מכנסיים או לאכול במסעדה או שאין לו זמן להתכונן לאימון כי הוא הגיע ישר משמירה. מצפים ממנו ליכולת ואם הוא לא מספק את הסחורה, חותכים אותו לגזרים.
פלקושצ'נקו. לפעמים חותכים צעירים לגזרים בלי לדעת מה עבר עליהם (ערן לוף)
אין סוף להתמודדות והדרישה ממנו להציג יכולת גבוהה לעיתים בלתי אפשרית. איך? מאיפה יביא את המוטיבציה? איך יצליח לתפקד בלחצים? הבעיות לא נגמרות כאן. אחרי הצבא, מגיע הריפיון. כמו שחקן שפורש ולא יודע מה הוא הולך לעשות אחרי הפרישה, כך גם חייל משוחרר. אתה קם בבוקר ואין לך ללכת לבסיס. כל ילד במדינת ישראל מתמודד עם השאלה מה יעשה אחרי הצבא? הכדורגלן לא שונה, רק שבמקביל להסתגלות לחיים חדשים ובוגרים, הוא צריך להמשיך בהתמודדות יומיומית.
התמודדות עם שחקנים בקבוצה, ניסיון למצוא חן בעיני המאמן, התמודדות נגד היריבה, פציעות, שיקום. החיים של כדורגלנים לא דומים לשום מקצוע אחר. הסטיגמות על הכדורגלן הישראלי לא לוקחות בחשבון את ההתמודדויות האינסופיות. יש בארץ כאלה שרק מחפשים לפרק. למשל, כששחקן יוצא לאירופה מצפים ממנו מיידית להגיע לשם ולשחק כמו שהוא משחק בארץ מבלי להבין את הקשיים. כשזה לא קורה במיידי, מגיעות הביקורות.
אין ולא הייתה כאן סבלנות. הציפיות הן מכל שחקן לספק את הסחורה במיידי. כך אנחנו מתייחסים לזרים שמגיעים לכאן וכך לשחקנים ישראלים או לליגיונרים שלנו. לא משנה אם לא הולך או שלפעמים הדברים לא הולכים טוב בבית, שיש בעיות כאלה או אחרות. אם קנו אותך – אתה צריך להצדיק את הכסף ששילמו עלייך. ואז שחקן צריך להתמודד עם ביקורות שהוא לא מוכן להן. הרי אתמול ידעת לעבור שחקן ופתאום כשבא מולך מישהו מהיר ופיזי יותר, התקשורת שהיללה אותך עושה ממך שחקן קטן.
בכדורגל אין סבלנות. קאיו, למשל, נחת לראשונה בישראל והציפיות גבוהות (סוכנות ג'יני)
כולם שאלו אותי בזמנו למה מאור התקשה בבלגיה. התשובה היא שהוא הגיע לא מוכן אחרי אימונים ב-40 מעלות ביולי כשהליגה שם נפתחה. השחקנים של סטנדרד ליאז' היו בקצב אחר ומוכנים לליגה. הוא היה צריך להדביק פער וזה דבר שלפעמים אפילו קצת מפחיד, אבל בארץ לא יודעים את זה. בכל התקופות, יצאו שחקנים וישבו על הספסל, אבל אצלנו הזיכרון קצר. לא מסתכלים על תקופה, אלא על המשחק האחרון. ואם אתה לא משחק, כנראה אתה לא שווה כלום.
תבינו, הכדורגל של היום לא דומה לכדורגל של לפני 10 שנים ובטח לא לכדורגל של לפני 20-30 שנה. הקצב אחר, אלמנטים טכנולוגיים נכנסו לתמונה ומאמנים מחפשים שחקנים מסוג אחר. בעבר, שחקנים באו מהשכונות, מכלום ושום דבר וזה מה שנתן להם את המוטיבציה להגיע לאירופה. היום לא. הכדורגלן הישראלי עובד כל כך קשה פה בארץ והוא גם מתקדם בארץ ויכול להתפרנס בארץ. כשהוא יוצא ולא משחק, עושים ממנו בדיחה. אז יש מעטי מעט שיכולים להרשות לעצמם להישאר כאן.
אני לא נגד יציאה לאירופה. להיפך. ברור שהייתי רוצה לראות שחקן כמו מנור סולומון מתקדם בלי שיפריעו לו בצבא ויוצא לשחק בחו"ל, אבל גם הייתי רוצה לראות שבוחנים את המעבר שלו תוך 3-5 שנים ולא אחרי 3-5 משחקים. אנחנו מסתכלים על דברים מהיום למחר. זה לא יילך ובשום מקום זה לא הולך ככה. כשקונים שחקן צעיר, לא קונים ליום אחד ולא לשנה. אלא את הפירות אמורים לקצור בעוד מספר שנים. אי אפשר לקחת כדורגלן – ולא משנה איך קוראים לו – ולהפיל עליו מדינה או עיר או קבוצה. אנחנו עושים את זה בקלות. השמות רק מתחלפים.
מנור סולומון. צריך לתת לו את הזמן (דני מרון)
יש שחקנים מעטים שהם באמת מוכשרים ברמה בינלאומית. כאלה צריך לבדוק ולעשות הכל כדי לשדרג אותם על מנת שישדרגו את נבחרת ישראל וזה אומר לא לחכות עד גיל 23-24 ולהגיד 'הוא מתבשל'. הוא נהרס בארץ, הוא נהרס בצבא. כישרון לא צריך להתבשל? שייצא לאירופה ויתחיל להתמודד. במקום להתאמן עם טנקים בצבא, שיתמודד מול טנקים באימון. כרגע, הכדורגלן הישראלי נמצא במצב קטסטרופלי ובדקה אי אפשר לעשות שינוי של 180 מעלות. שינוי מתחיל בגישה גם של הציבור וגם של המערכת. כישרונות צריכים לטפח לא להגביל אותם ולכלוא אותם בתוך מסגרת שאין להם מה לתרום לה.
מה דעתך על הכתבה?