פפ גווארדיולה מאמן קבוצות בוגרים בסך הכול שמונה וחצי שנים. גיא לוזון, לדוגמה, מאמן כמות כפולה של זמן. אבל בעולם המאמנים ממש לא חשוב כמה זמן אתה מאמן. אתה נספר בעיקר על פי התארים האחרונים שהשגת. עבור פפ, עונת המשחקים הנוכחית, אחרי עונה ראשונה כמאמן בוגרים שבה לא לקח שום תואר, היא עונה מכוננת, לטוב ולרע. הוא התכונן לעונה הזו היטב, בנה מחדש את מערך הכנפיים שלו, צרף את אדרסון, חיזק את הספסל, ובעיקר חיזק את הקשר בתוך חדר ההלבשה. לעונה הזו הוא הגיע מוכן, וגם המוציאים לפועל הגיעו חדים, בריאים (להוציא את בנג'מין מנדי) והפוטנציאל הגדול כל כך שטמון במנצ'סטר סיטי ובחיבור שלה עם מאמן כמו גווארדיולה פרץ קדימה באופן טבעי.
ההיגיון הזה מפחיד. ברגע שגם ההגנה התייצבה, סיטי היא קבוצה כמעט ללא מגרעות. היא נעצרה בליגת האלופות על 20 ניצחונות רצופים בכל המסגרות, והיום היא מתכננת להמשיך את רצף ניצחונות הליגה שלה ולהפוך לראשונה בתולדות הליגה הבכירה באנגליה (ולא רק הפרמייר-ליג, שהוקמה בשנת 1992) שמנצחת 14 משחקי ליגה רצופים בעונה אחת, כשהיא תתארח אצל מנצ'סטר יונייטד (18:30, ספורט1). גווארדיולה, לפחות עד עכשיו, דוהר לעונה הגדולה ביותר שלו כמאמן.
אחרי ארבע שנים כמאמן ברצלונה ושלוש בבאיירן מינכן, פפ הגיע אשתקד לליגה תחרותית יותר, ליגה שבה אין לו יתרון בולט על פני האחרות מבחינת איכות השחקנים, ולכן האיכות שלו כמאמן עומדת במבחן גדול הרבה יותר. בעונה שעברה כבר הורמו הגבות, העונה הן חזרו למקומן. אליפות עם סיטי, עם המספרים המפלצתיים שהוא מביא עד כה, תשים את גווארדיולה במקום שבו היה אחרי שעזב את ברצלונה – מעל כולם. אליפות דומיננטית כל כך באנגליה, אם וכאשר, תרדד עד לאפס את ביקורות הפרשנים, שטענו שלמאמן מקטלוניה תמיד היו את השחקנים הכי טובים, לעתים כאלה שלא צריך יותר ממאמן סטנדרטי כדי להוביל אותם לתארים. אז אמרו. גווארדיולה בדרך אל המטרה, ונדמה שיש רק אחד שיכול להפריע לו כרגע במשימה הזו.
בסוף המילניום הקודם עזב ז'וזה מוריניו את תפקידי המשנה בברצלונה והבטיח לחזור בדלת הראשית, בתור הבוס הגדול. ב-2008, אחרי קדנציה מוצלחת בצ'לסי וכשבאמתחתו גביע האלופות עם פורטו, חש מוריניו שזה הזמן הנכון. צ'יקי בגירסטיין, אז המנהל הטכני של ברצלונה (והיום של מנצ'סטר סיטי), חשב אחרת ומינה לתפקיד את גווארדיולה, אז מאמן המילואים. מאז אותו קיץ שינה מוריניו לחלוטין את יחסו וגישתו כלפי גווארדיולה, השחקן והאדם שפעם כל כך אהב והעריך. אגב, ההערכה הייתה הדדית.
ב-16 בספטמבר 2009 התקיים המשחק הראשון בין השניים במסגרת תחרותית, כמאמנים. אינטר אירחה את ברצלונה והמשחק – איך לא – הסתיים ב-0-0. בסך הכול נערכו באותה שנה ארבעה קרבות ליגת האלופות בין השתיים. פפ אומנם ניצח פעמיים, אבל מוריניו היה זה שעלה לגמר וגם הניף את הגביע. את תמונות השמחה המופגנת של הפורטוגלי – ובעיקר השמחה לאיד – אחרי גומלין חצי הגמר בקאמפ נואו, אף אחד לא שכח. בטח שלא גווארדיולה.
מוריניו הצליח לגרור את פפ למשחק שהוא פחות טוב בו – הקנטות, רמזים בוטים ואפילו קללות של ממש, אבל עוד קודם לכן, לפני שפפ איבד את שלוותו, הוא נקם ב'מיוחד' על אותה שמחה לאיד. זה קרה שבעה חודשים אחר כך, בנובמבר 2010, כשמוריניו הגיע אל המגרש הביתי של פפ – הליגה הספרדית – והכניסה הייתה קשה וכואבת. גווארדיולה הנחיל ליריבו את התבוסה הגדולה בקריירה שלו וריאל חטפה 5-0 בקאמפ נואו. באותה עונה מוריניו לקח עם ריאל את גביע המלך כשהוא מנצח את פפ בגמר (עם הנגיחה המיתולוגית של כריסטיאנו רונאלדו בהארכה). שנה אחר כך מוריניו כבר שלט בליגה והוכיח שרק הוא ידע לעצור את הטיקי-טאקה. באותה עונה הוא גם הצליח להוציא סוף סוף את גווארדיולה מהכלים.
הראשון שהוציא את פפ מהכלים. מוריניו (AFP)
העונה השנייה של גווארדיולה במנצ'סטר סיטי היא גם עונתו השנייה של הפורטוגלי ביונייטד. מוריניו, כידוע, תמיד לוקח את העונה הראשונה שלו במועדון כעונת בנייה, וגם אם הוא לא מתכוון לזה, העונה השנייה היא עונה של אליפות בכל מקום שבו אימן. העונה זה כבר יהיה קשה יותר, למרות העובדה כי יונייטד פתחה מעולה (35 נקודות מתוך 45 הם מספרים של מקום ראשון כמעט בכל ליגה ובכל עונה).
בניגוד לפפ, למוריניו הייתה עבודה קשה הרבה יותר. הוא לקח קבוצה עם סגל רע ומבולבל, אחרי שלוש שנים של כישלונות. לא היו לו שם כוכבים כמו סרחיו אגוארו, קווין דה בריינה, דויד סילבה, פרננדיניו וראחים סטרלינג, כמו שפפ מצא כשהגיע לסיטי. מוריניו אומנם שפך הון עתק, אבל בנה תלכיד שמוכיח את עצמו היום ברמות הגבוהות של אנגליה וגם של ליגת האלופות. השאלה הגדולה — האם זה יספיק לא רק להתמודדות על התואר, אלא גם לדבר האמיתי – תקבל תשובה משמעותית ראשונה, ואולי גם אחרונה, היום באולד טראפורד.
ניצחון של מוריניו יחזיר אותו חזק לתמונת האליפות, יוריד את גאוותה של סיטי לפרופורציות סבירות ובעיקר ייתן תחושה של מאבק. מנגד, בעוד סיטי שוברת בכל מחזור שיא אחר, דמיינו לעצמכם כמה כיף יהיה עבור גווארדיולה לשבור את שיא הניצחונות הרצופים דווקא מול מוריניו. ניצחון של סיטי ירחיק את יונייטד 11 נקודות מהפסגה, וקשה יהיה לראות את המצב מתהפך. אלא שצריך לזכור שלמרות הווינריות העצומה, סיטי מגיעה בדעיכה יחסית, וכבר שישה משחקים רצופים שהיא לא מצליחה לכבוש יותר משני שערים במשחק. יונייטד, שתגיע היום אחרי ניצחון ענק באמירויות, יכולה להרגיש מעודדת, בטח כשהיא משחקת בתאטרון החלומות.
העונה שעברה, שהחלה בדריכות שיא לקראת המפגש הראשון ביניהם באנגליה בספטמבר 2016, הפכה אותם בהדרגה מיריבים לעמיתים. באחד המשחקים אפילו החליפו השניים חיוכים בשיחה קצרה במהלך המשחק. היריבות עדיין תהומית, אבל יש פחות שנאה, לפחות כלפי חוץ. ההערכה היא הדדית, לפחות בראיונות שנותנים השניים, היום, לראשונה זה כמעט שש שנים, הם ישובו אל הדשא למאבק ראש בראש על התואר. לחיצת יד תהיה היום, וגם טפיחה של מוריניו על כתפו של פפ. ומכאן – כמו שהם כל כך אוהבים – מלחמה.
מה דעתך על הכתבה?