"אין לי הסבר מה קורה לנו ביומיים האלה שבין המשחק הראשון לשני", אמר מאמן נבחרת הכדורסל עודד קטש עם שובה לארץ לאחר ההפסד באסטוניה.
ואמנם פערי האיכות שבין הניצחון (75:82) על נבחרת בריטניה, לבין ההפסד (78:62) לאסטוניה, חייבים להדאיג. כי בכדורסל, כמו בכל ענף ספורט, שמירה על יציבות היא שם המפתח. בטח כאשר מדובר בצמד משחקים בטווח של יומיים.
אני יכול להעריך שחסרונו של גיא פניני היה משמעותי, שכן במשחק שנערך בישראל מול הנבחרת הבריטית קלע פניני 18 נקודות ומעבר לכך, הוא הנהיג את חבריו בזכות אופיו ונסיונו רב השנים במעמדים דומים. לכן יאמר מיד שחבל מאד שוויתר על משחק החוץ באסטוניה.
הערה שניה מתייחסת גם לעובדה שפחות נוח לשחק בחוץ, בהשוואה למשחק ביתי מול קהל דוחף. אבל זוהי באמת רק הערת אגב, שכן תמיד אני מזכיר – ובעיקר לעצמי – שאוהדים אמנם יוצרים אווירה ואנרגיה דוחפת, אבל הם אינם עושים הגנה ואינם קולעים אפילו נקודה אחת.
העניין הוא שעלינו להיות מודאגים מכך שביום ראשון קלעה נבחרת ישראל רק 62 נקודות. אחרי הכל אסטוניה אינה ספרד או צרפת. מעבר לעובדה שנבחרתנו "סובלת" מאז ומעולם מהעדר ענקים, אינני מוצא בה קלעים גדולים. כשאין גובה, חובה לכפר על כך בקלעים טבעיים, ובמשחק לחץ על שחקני היריב.
עודד קטש כמאמן נבחרת ישראל חייב אפוא למצוא את הדרך שבה יהיו פתרונות מתאימים למגרעות הידועות, הגם שהוא אינו יכול "להמציא" קלעי שלוש מזהירים. רוח הלחימה והנחישות הם נשק שבלעדיו אי אפשר, נשק אותו ידעו בעבר נבחרות הכדורסל של ישראל להביא לפרקט במשחקים בהם השיגו את ניצחונותיהן הגדולים.
כך או כך, ההפסד הצורב באסטוניה רק שב והוכיח שבספורט אין משחקים קלים, לא במגרש, וגם לא על הנייר.
מה דעתך על הכתבה?