23 בדצמבר 2007. לפני 11 שנים הייתה הפעם האחרונה שבה לחאו מסי פספס משחק מול ריאל מדריד. זה היה קלאסיקו אחד אחרי ההצגה ששמה אותו בשורה הקדמית של כוכבי תבל – השלושער עונה קודם לכן.
35 משחקים רצופים הוא היה שם והגדיר את המשחק הזה למה שהוא – הגדול ביותר בעולם הכדורגל ברמת הקבוצות. הוא כמובן עוד ישוב לאחר הפציעה הנוכחית לעוד קלאסיקו אחד, אולי שלושה, אולי אף יותר. אבל עצם העובדה שהוא נפצע כל כך קרוב לקלאסיקו הראשון ללא כריסטיאנו רונאלדו מהווה אולי את הסמל המובהק ביותר לסופו של עידן.
מסי לא הגדיר לבדו את הפיכת הקלאסיקו לקדוש. רונאלדו הוא שותף מלא ושווה לכך. הוא הפך את ריאל מדריד למפלצת תארים אירופית, תוך כדי המלחמה הגדולה על שאלת "מיהו הגדול מכולם". הוא נלחם לאורך כל הדרך במלכה בארסה, זו שאמרו עליה שלא הייתה כמוה מעולם, ואולי גם לא תהיה. האמוציות של רונאלדו הגדירו פי כמה את מה שהפך את המפגש הזה, הקלאסיקו הספרדי, לקלאסיקו העולמי. האמוציות, האמביציות, המרדף אחר התהילה והפסגה ואחרי מסי.
סוף עידן? ליאו מסי (Gettyimages)
רונאלדו הגיע לליגה הספרדית ב-2009 מבית חם, שם זכה בכל מה שביקש. אבל הא רצה יותר. הוא רצה להוכיח שהוא הטוב מכולם. ואת זה אפשר לעשות רק כשאתה מנצח את מי שהוגדר כטוב ביותר. רונאלדו הגיע לליגה הספרדית והפך את המפגש הזה למה שהוא. ראש בראש. הטובים נגד הרעים. היפים נגד האמיצים. הקטאלונים נגד הספרדים, המלך נגד המורדים. ובעיקר: בין שניים שדחפו אחד את השני עד הקצה.
מי בכלל זוכר את ה-NBA לפני הגעתו של מג'יק ג'ונסון? נכון, הכדורסל הטוב בעולם היה שם תמיד, כשווילט צ'מברליין וביל ראסל שלטו, וכשדוקטור ג'יי הגיח הליגה אפילו קפצה מדרגה. אבל הסקרנות הגלובלית קפצה קדימה באמת רק כאשר צמחה יריבות אייקונית אמיתית, כזו שהפיצה לעולם של תחילת שנות ה-80 את המלחמה הקרה בגרסה הספורטיבית שלה. הסלטיקס והלייקרס הפכו את אמריקה, לארי בירד מצד אחד, מג'יק בצד השני. כשהשניים פינו את מקומם, גם הקבוצות שלהם זזו הצידה לכמה שנים טובות. אבל במשך עשר שנים, גם אם ג'ורדן ואייזיה תומאס רצו לומר אחרת, זה היה הדבר. בלי תחרות.
בניגוד למג'יק, רונאלדו היה קיים עוד לפני ריאל מדריד – ומסתבר שגם אחריה. אבל האפקט היה דו צדדי. הקלאסיקו, שבשנות ה-90 היה לוהט וחם, הפך גם אותו לאייקון שהוא היום. אלו לא רק המספרים של מסי ורונאלדו, אלא גם המתח. הקרב האישי, שידע לייצר מותג שכל ילד בעולם, בטח ילד בר מצווה ישראלי, רצה לגעת בו.
דחפו אחד את השני עד הקצה. רונאלדו מסי (AFP)
כעת, כשאנחנו בשלהי אוקטובר 2018, אפשר להכריז שזה נגמר. המוצר שנקרא ריאל מול בארסה כבר פחות מעניין את הצופה העולמי. הוא פחות מעניין גם כי זו תחילת עונה מגומגמת של שתי הקבוצות, אבל הוא בעיקר פחות נוצץ וסקסי, כי הקרב לא כולל בתוכו את מי שנשאו את המותג על כתפיהם בעשור האחרון.
לפני עידן מסי ורונאלדו, ברצלונה עדיין הייתה קבוצה סופר אטרקטיבית שכיף לראות וריאל תמיד הייתה המעוטרת הגדולה של אירופה. אבל המפגש ביניהן לא היה אף פעם מה שהיה בשנות הקסם של הפרעוש -CR7. העזיבה של רונאלדו בפירוש הרגה את הקלאס, ובטח הפחיתה משמעותית מאטרקטיביות המותג. חסרונו הלא צפוי של מסי רק מבליט ומדגיש את סופו של העידן הזה.
זה מורגש גם אצל הצופה הישראלי. בחברת "לייבטיקטס" סיפרו בסוף השבוע כי אל הקאמפ נואו יגיעו בראשון 25% עד 30% פחות ישראלים מהשנה שעברה. התשובה למה די ברורה: כשהכוכבים הנערצים אינם, הלהט מתפוגג.
מאז אותו משחק לפני 11 שנה נותר בשתי הקבוצות רק שחקן אחד. סרחיו ראמוס. ההערכה היא שראמוס ישחק את הקלאסיקו גם אחרי שמסי יעזוב. ריאל ובארסה ימשיכו לייצר שחקנים, לרכוש כוכבים, ולגדל סמלים כמו היירו, ראול, צ'אבי ואינייסטה – אבל בלי מסי ורונאלדו, הוא יהפוך להיות עוד משחק גדול בלוח השנה הספורטיבי.
מבחינה מקצועית, תמיד יגיחו שמות חדשים. מבחינה מסחרית, מיתוגית, המשפט "לכל אחד יש תחליף" לא תופס כאן. בריאל כבר מבינים את זה, בבארסה זה יגיע בעוד שנה שנתיים, האופטימיים אומרם שלוש. איך ייראה הקלאסיקו בעידן שאחרי השניים? את התשובה הזו תקבלו כבר הערב. הולכים אל הלא נודע.
העזיבה של רונאלדו בפירוש הרגה את הקלאס (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?