לפני 17 שנים, ביום קריר באוקטובר, נבחרת ישראל הייתה צריכה ניצחון ביתי נגד אוסטריה ואחד, אנדי הרצוג, כדי להתקרב מרחק של שני משחקים מעלייה היסטורית לאליפות אירופה. בסופו של דבר, ספגנו שער בדקה ה-90 וחלום היורו נגוז. 17 שנים אחרי כן, אותו הרצוג, ששבר את הלב לאוהדי הנבחרת באותו ערב באצטדיון רמת גן, היה הפעם בצד שלנו, על הקווים בהאמפדן פארק, כשהפעם גם תיקו היה מספיק כדי לפצות אותנו במשהו על אותו ערב עצוב ב-2001.
הרצוג ביצע רק שני שינויים מאותו הרכב שניצח את הסקוטים 1:2 בסמי עופר. טיבי הפצוע פינה את מקומו לטהא, שתופקד כבלם המרכזי, ושהר איבד את מקומו בחוד ההתקפה לטובת ערן זהבי.
הנבחרת הסקוטית מנגד, לא הייתה דומה לזו ששיחקה רק לפני חמישה שבועות בישראל. רק שלושה שחקנים שמרו על מקומם בהרכב מאותו משחק ובנוסף, מקליש גם החליף מערך. הסקוטים, שפתחו בארץ ב-3:4:3, כשנייסמית החלוץ לוחץ את הבלמים ומאפשר חופש מוחלט לנאתכו בניהול המשחק, עברו ל-4:3:3, כשבכנפיים פותחים פרייזר הנפלא מבורנמות', שכבש ובישל מול אלבניה, וג'יימס פורסט מסלטיק, שכבש צמד באותו משחק.
המשחק התחיל בצורה חלומית מבחינת נבחרת ישראל. בירם כיאל ניצל את העמידה הגבוהה של ההגנה הסקוטית ושלח כדור ארוך לזהבי מעומק מחצית המגרש שלנו. זהבי הרוויח את הכדור, נבלם בפעם הראשונה ואז העביר את הכדור לכיאל שהגיע מאחור וכבש שער אדיר מ-30 מטרים. הסקוטים לא נבהלו, שלחו שחקנים קדימה ודחקו את הנבחרת לאחור. בניגוד למשחק בחיפה, הסקוטים שלטו במרכז המגרש, בעיקר בגלל שינוי המערך שגרם לכך שכמעט בכל רגע נתון היינו בחיסרון מספרי בקישור. לקריסטי, ארמסטרונג ומקגרגור ששיחקו במרכז, הצטרפו פורסט ופרייזר, שפינה את הקו לגיחות של רוברטסון.
מקליש הפיק לקחים גם מבחינה הגנתית מההפסד בחיפה, ודאג שפלטשר ילחץ את נאתכו כשהכדור היה אצל הבלמים שלנו ומנע ממנו לנהל את המשחק, דבר שהיקשה על הנבחרת לצאת קדימה בצורה מסודרת. הנבחרת נדחקה לאחור וספגה בסופו של דבר מרגלו של פורסט, שניצל את קו ההגנה הנמוך והשתלט על כדור שני בלב הרחבה.
הנבחרת ניסתה לדחוף מעט קדימה וספגה שוב, ממש על סיפה של המחצית הראשונה, מטעות משולבת של שלושת הבלמים. טהא הפסיד את הכדור הראשון לפלטשר, בן הרוש איחר בסגירה ונתקע בין לבין – וייני לא הספיק להגיע לפורסט. אותו פורסט העניש אותנו בפעם השלישית בדקה ה-64 אחרי איבוד כדור של דסה תחת לחץ של הסקוטים. הכדור נחטף על ידי מקיני הבלם ומשם, דרך רוברטסון ופרייזר, הגיע לפורסט שהשלים שלושער.
הרצוג הבין שבמערך הזה אין לו סיכוי להתקדם ועבר ל-4:4:2 יהלום, כשהכניס את אלמוג כהן במקום טהא. הרצוג גם הבין שכל הקשרים הם בעלי אוריינטציה הגנתית ושלח למגרש את סבע במקום פרץ בדקה ה-73, בכדי לאזן את הקישור מבחינה התקפית. החילוף הזה שינה את המשחק ותוך שתי דקות הנבחרת הגיע לשני מצבים ואף הבקיעה את השער המצמק שלצערנו לא הספיק, גם בגלל הצלת ענק של מקגרגור בדקה ה-88, לבעיטה של חמד אחרי מסירה מופלאה של כיאל.
בשורה התחתונה, המטרה לא הושגה. לא עלינו דרג ולא העפלנו לפלייאוף ליגת האומות, למרות שהכרטיס היה בהישג יד. אבל, החיים הם הרבה מעבר לשורה התחתונה. רוטנשטיינר והרצוג הצליחו במשימה החשובה ביותר שלהם – להחזיר את הנבחרת לרלוונטיות ולתת תקווה לאוהדי הכדורגל בארץ. בנקודת זמן זו, זה הישג יפה.
הרצוג ניהל נהדר את הנבחרת בזמן הקצר שהוא איתנו. בחר שיטת משחק נכונה, הלך עם סגל ברור, שילב גם שחקנים צעירים והפך נבחרת עייפה ומיואשת ליחידה לוחמת ומגובשת שנראית אנרגטית, אינטנסיבית ובעיקר מאמינה בעצמה מהדקה הראשונה עד לדקה האחרונה. אם נמשיך ככה ובנוסף, נבצע את השינויים שצריכים לבצע בכדורגל שלנו, בעיקר באגף הנערים והנוער ובמעבר בין גילאי הנוער לבוגרים (ביטול חוק החריגים בנוער וקבוצות בת) העתיד יהיה ורוד.
מה דעתך על הכתבה?