ב-2004, שנתיים לפני אירוח המונדיאל, היתה נבחרת גרמניה בשפל עמוק מאוד. היא הודחה בפעם השניה ברציפות בשלב הבתים מאליפות אירופה, בעוד ההעפלה לגמר המונדיאל ב-2002 נתפסה כסוג של קוריוז, בין היתר בזכות ההגרלה הנוחה בדרך להישג מול פרגוואי, ארצות הברית ודרום קוריאה. הטורניר הביתי איים להפוך לפיאסקו מהדהד, אבל שינוי תודעתי קיצוני הפך אותו לחגיגה בלתי נשכחת. לפתע הפכה גרמניה ממכונה משעממת שירדה מנכסיה לנבחרת מלהיבה וכייפית, משנואת העולם לחביבת הקהל הנייטרלי. ייתכן שזה השינוי המהיר והגדול ביותר בתולדות הכדורגל.
יורגן קלינסמן היה הפנים של הפרויקט בשנתיים הראשונות, אך עוזרו יואכים לב היה המוח מאחורי המהלך. אחרי גביע העולם הוא אף ירש את קלינסי בתפקיד והפך לדמות המזוהה ביותר עם הכדורגל הגרמני החדש – ההתקפי, המרתק, הצבעוני, הכייפי. כדורגל עם חיוך, אשר נועד לא רק לנסות לזכות בתארים אלא גם לגרום הנאה גדולה לקהל. גרמניה של לב היתה מחוברת לאוהדים ולתקשורת, זכתה לתמיכה עצומה וחסרת תקדים. רבים מחוץ לגרמניה הזדהו איתה וחשו אכזבה כאשר התוצאה הסופית לא היתה מושלמת. הנפת גביע העולם בברזיל ב-2014, כולל הניצחון 1:7 ההיסטורי על המארחת בחצי הגמר, היה מוצדק ומכונן. היה זה גם פרס חיים עבור לב, שקיבע את מעמדו כאחד המאמנים הלאומיים הגדולים, החשובים והמצליחים בכל הזמנים. המהפכה שלו הושלמה, ולא היה מאושר ממנו.
והנה לכם, המעגל נסגר כעת באופן לא רצוי מבחינתו. גרמניה של תחילת 2019 נמצאת במשבר עמוק מאוד, אולי אף עמוק יותר מאשר ב-2004. היא הודחה לראשונה בתולדותיה בשלב הבתים במונדיאל ברוסיה, תוך שהיא "מצליחה" לסיים במקום האחרון בבית נוח יחסית עם שבדיה, מקסיקו ודרום קוריאה. היא התרסקה לחתיכות בליגת האומות החדשה בסתיו, סיימה אחרונה בבית עם צרפת והולנד, הובסה על ידי הכתומים 3:0 באמסטרדם והציגה לפרקים יכולת עלובה במיוחד. חמור מכל, היא משדרת בעיקר אפרוריות ושעמום.
לב. עייף, מותש, מובס (AFP)
תסתכלו על לב בימים אלה. פעם, הוא היווה השראה. המאמן הגרמני מעולם לא היה חייכן במיוחד, אבל הוא העביר מסרים חיוביים. הוא היה נאמן לשחקניו, לעתים באופן מוגזם. הוא המשיך לזמן לסגל את לוקאס פודולסקי גם כאשר זה לא היה מוצדק מקצועית, רק כדי לשמר את תרומתו החיונית לאווירה בחדר ההלבשה. גרמניה שלו שידרה שמחת חיים. כיום, זה הדבר האחרון שאפשר לקשר ללב העגמומי. גם כאשר המצלמה תופסת אותו ביציע הכבוד במשחק שגרתי בבונדסליגה, פניו תמיד קודרות. במהלך המשחקים הוא נראה מתוסכל ומיואש, גם אם נבחרתו מובילה. הוא עייף, מותש, מובס. כך נראה מאמן שלא ידע לעזוב בזמן.
והרי היו לו הזדמנויות רבות. היה רצוי לעשות זאת אחרי הזכיה במונדיאל. אפשר היה לעשות זאת אחרי הדחה בחצי גמר יורו 2016, כאשר גרמניה עדיין היתה אימפריה. לכל הפחות, אפשר היה להסיק את המסקנות הנדרשות ולפנות את הבמה אחרי ההשפלה ברוסיה. זה לא קרה. המאמן החליט להמשיך בדרכו, והצהיר כבר בחלוף מספר ימים במסיבת העיתונאים שחשבון הנפש שלו הספיק. הוא הפיק לכאורה את הלקחים. המציאות הוכיחה אחרת. מאז, העסק רק הלך והתדרדר, והגיע לשפל חדש בהודעה סנסציונית על הדחת שלושה שחקני מפתח לשעבר.
ההודעה הזו מנוגדת לחלוטין לכל מורשת לב שהיתה בעבר. גם לפניו, ובמיוחד בתקופתו, ידעה גרמניה להיפרד בכבוד מאגדות. המקרה של מיכאל באלאק, אשר החמיץ את מונדיאל 2010 בשל פציעה ולא זומן מאז, חריג ברשימה, אבל גם אז נעשה הדבר באופן מכובד יחסית. הקפטן לשעבר זעם על ההחלטה להמשיך בלעדיו, אולם לב לא אשם בכך שלא היה כשיר למסע לדרום אפריקה, ומבחינה מקצועית וחברתית הבחירה היתה נכונה. מעבר לכך, כל מי שבחר להיפרד מהמדים הלאומיים עשה זאת מרצונו, ואיש לא נזרק בבושת פנים. הפעם, זה היה הגורל של השחקנים המקורבים ביותר למאמן במשך שנים ארוכות.
תומאס מולר. הביע תחושת עלבון קשה (Gettyimages)
לב שיבח ללא הפסקה את תומאס מולר, מאטס הומלס וג'רום בואטנג. הם היוו את השלד של נבחרתו, והמאמן הגן עליהם מביקורת גם כאשר היתה מוצדקת. ואולם, הפעם הוא בחר לזרוק אותם לכל הרוחות ללא התרעה מוקדמת. אז נכון – ייתכן שברגע נתון זה הם לא צריכים להיות בסגל. כושרם בבאיירן מינכן לא בהכרח תואם את הדרישות המקצועיות של גרמניה בימים אלה. עם זאת, יש הבדל עצום בין אי זימון זמני אשר יכול להפוך לקבוע במשך הזמן, לפרסום פומבי על הדחה לצמיתות, שעות ספורות אחרי הפגישה האישית עם המאמן שהודיע להם על כך. מולר, הומלס ובואטנג נותרו המומים, ולא נותרו חייבים. הם הביעו כעס ועצב. מולר פירסם ברשתות החברתיות סרטון מרגש בו הביע תחושת עלבון קשה – והצדק איתו.
לא כך נפרדים מאלוף העולם לשעבר שצבר 100 הופעות בינלאומיות. לא כך הגיע לשני הבלמים הטובים ביותר שידעה גרמניה בעידן המודרני לסיים את דרכם בחולצה הלבנה. ההחלטה הפזיזה והעלובה הזו מסמלת כי לב איבד את העשתונות. הוא מחפש אשמים אחרים, מעוניין בשעירים לעזאזל שיעזרו לו להוציא את התסכול. הוא רוצה להוכיח שהוא הבוס על חשבונם. האם כך מתנהג אחד המאמנים הלאומיים הגדולים אי פעם? פארסה היא המילה המתאימה ביותר למצב החדש.
ואם זה לא מספיק, הרי שהאמון במנואל נוייר לא נפגע. ההצטיינות המתמשכת של מארק-אנדרה טר שטגן במדי ברצלונה לא הועילה לו בנבחרת. שוער באיירן, שעונד את סרט הקפטן, עמד בין הקורות במונדיאל זמן קצר אחרי שחזר מפציעה, ולא הצליח למנוע את הבושה. אחרי הטורניר הצהיר לב כי נוייר ימשיך בתפקידו כשוער ראשון עד 2020 לפחות, וגם כושרו הלקוי מתחילת העונה לא שינה דבר. מובן שלא צריך לזרוק את הכוכב כמו את מולר ואת הומלס. הוא ראוי להמשיך להשתייך לסגל. ואולם, אם זורקים לכלבים את יתר מנהיגי באיירן, חשוב לייצר לפחות מראית עין של תחרות על האפודה הראשונה. זה לא קורה.
נוייר. האמון בו לא נפגע (Gettyimages)
ההתנהלות בשנה האחרונה מראה כי לב איבד את הביטחון העצמי. הוא לא מאמין עוד בהשקפת העולם שהביאה לו תהילה. הוא מנסה לאלתר ומתנהג כמו טירון. הוא נאחז במשרתו בניגוד להיגיון הבריא. קמפיין מוקדמות יורו 2020 מעניק לו הזדמנות אחרונה להציל את כבודו, וההופעה המאכזבת נגד סרביה במשחק הידידות ביום רביעי מדגישה עד כמה המשימה הזו קשה. ביום ראשון, נגד הולנד באמסטרדם, תהיה גרמניה אנדרדוג עם הסגל הצעיר שלה. הציפיות יותר נמוכות מ-2004. לב, שבנה את הנבחרת, גם הרס אותה.
מה דעתך על הכתבה?