95% משחקני הכדורגל נעים בין פסבדו מקצוענות לאופורטוניזם. ככל שגובר השימוש במשפט "היום הסמל הוא הסמל של הדולר", כך גדל מספרם באוכלוסייה, ועד לסיום הטור נגיע ל-98%. שחקן כדורגל מבין שהקריירה הזו, הקריירה הראשונה שלו, היא כמו קריירה צבאית: הוא ייצא לפנסיה מוקדמת, בשאיפה לגיל 35, הרבה פעמים גם פחות, ורצוי שירוויח כמה שיותר. שכר הבכירים בכדורגל הוא מהגבוהים במשק, אבל הקריירה שלהם מדודה. עונה אחת לא טובה מרסקת קריירה. עונה טובה אחת יכולה לסדר את החיים גם לילדים.
99% מהשחקנים יודעים שבתעשייה הזו צריך למצות כל חוזה ולעבור לחוזה הבא. תחלופת הקבוצות שוברת בכל עונה שיא חדש, בדיוק כמו תחלופת המאמנים. אי אפשר למצוא מקרים כמו גדעון דמתי, שעשה 517 הופעות בליגה הבכירה באותה קבוצה. גם פרנצ'סקו טוטי יש רק אחד, ואפילו דניאלה דה רוסי מגיע בסוף לבוקה ג'וניורס.
ויש את עומר דמארי.
תסתכלו על עומר דמארי ותראו את מה שרובנו, אוהדי הכדורגל הוותיקים, הכרנו בימינו כצעירים: שחקן שאוהד את הקבוצה שהוא משחק בה, שמוכן לעשות הכל כדי להמשיך ולשחק בה. שכר זה חשוב, פנסיה מאוד חשובה, אבל לשחקנים מהסוג של דמארי – ואין הרבה כאלה – חשוב יותר ליהנות ממקום העבודה שלו, לרצות להגיע כל יום לאימון, לחכות למשחק בסוף השבוע, לקוות שיתמזל מזלך לרוץ לקהל, לקבל ממנו חיבוק, ולנצח מהמקום שלך במגרש את המשחק בשביל המקום שהיית בו ביציע.
אוהד את הקבוצה שהוא משחק בה. עומר דמארי (לירון מולדובן)
ולכן, בשורה התחתונה, עומר דמארי עשה את עסקת חייו: הוא יהיה בקבוצה שהוא אוהב, אחרי סאגה קצרה שבה הקהל הביע את מחאתו על עזיבתו, ובכך הביע את הערכתו ואהבתו. והתגמול, גם אם בסיסו יהיה חלקי, עדיין יכול להיות תגמול מלא. כמו שאין הרבה עומר דמארי, אין גם הרבה שחקנים שהיו מוכנים לעשות את סיבוב הפרסה הזה. דמארי מוכן. כי הוא דמארי.
אחרי הכל, הכדורגל לא מתחיל ב-10 בחודש, הוא מתחיל הרבה קודם, עם המכנסיים האלה שמגיעות לך עד לקרסוליים, עם נעלי הכדורגל שאיתם אתה צועד קילומטר, והתיק הגדול, שאתה מרכיב על עצמך כל הדרך לבית הספר לכדורגל. שם, פעמיים בשבוע, אתה קודם כל אוהב את המשחק, נהנה מהאימון, מגשים חלום אחר חלום, ורק אחר כך חושב אם תתפרנס מזה, כמה תתפרנס מזה, ומה יקרה אם תעשה אקזיט ותקבל חוזה יותר טוב במקום אחר.
אפשר למצוא הרבה רגעים מרים בדבר המתוק הזה, אבל כל צד בסאגה הפגין את העמדה שלו, עשה את שלו, ובסוף מרגיש מרוצה. דמארי שרצה להישאר, גם במחיר כספי של שיקום הקריירה שלו; הקהל שהראה מה חשוב לו באמת, והצליח לשכנע את המעורבים לחזור לסבב נוסף של מו"מ עם סוף ידוע מראש; וההנהלה, שעם כל הלכאורה-רגש הייתה צריכה עדיין לתמרן בין Value לבין Money, והצליחה להשיג את מה שרצתה: דמארי, באותו חוזה, אך על בסיס הישגי.
בקבוצות מהסוג של הפועל ת"א, שהן קצת אימפריות לשעבר, ויותר מועדונים שנאחזים בציפורניים בכרטיס החברות של מועדון הגדולות, אלה רגעים שמכוננים עונה. זה לא ייגמר באליפות, זה גם לא ייגמר בירידה, אבל אולי זה ייגמר בהרבה רגעי אהבה בין דמארי לבין הקהילה שלו, רגעים שהרבה זמן לא ראינו.
אחרי הכל, הכדורגל לא מתחיל ב-10 בחודש (אודי ציטיאט)
מה דעתך על הכתבה?