התפכחות מאשליה: מכבי נתניה ובני יהודה התאהבו בעצמן

ככל שהחורף מתקרב ועונת הכדורגל 2019/20 נכנסת לקצב גבוה, נראה שרק דבר אחד מעסיק את מכבי נתניה ובני יהודה – שתיהן היו מבקשות, לו הדבר היה תלוי בהן, לחזור ארבעה וחצי חודשים אחורה, לבוקר יום רביעי ה-15/5/2019. בערב של אותו היום נקבע להן דייט באצטדיון בחיפה במסגרת גמר גביע המדינה והאשליה הייתה בשיאה. זו עם "הכדורגל היפה" שלה מצד אחד, ההיא ש"מוציאה מים מהסלע" מהצד השני – שתיהן חיו את החלום ולאף אחת לא הייתה כוונה להתעורר ממנו.

גמר הגביע עבר, ונראה שבאמת אף אחת משתי הפיינליסטיות לא פקחה את העיניים. שמונה מחזורים בתוך העונה הנוכחית אפשר להכתיר את שתיהן כמועמדות בכירות לתואר הקבוצות המאכזבות של העונה, שתי אלה שיצטרכו סטירת לחי אמיתית כדי לחזור לעצמן. במחזור הקרוב שתיהן יעלו משחקי מפתח עבורן – בני יהודה נגד הפועל חדרה (שעושה כרגע, הלכה למעשה, את התרגיל האהוב על בני יהודה) ונתניה תצא למשחק חוץ מול הפועל באר שבע, שנייה אחרי שזו הפסידה במשחק העונה וכשהיא על הקרשים. מי משתיהן שתנצח תוכל לנסות לשקם את פתיחת העונה הגרועה, ומי שלא – תצטרך להתמודד עם מציאות מאוד לא נוחה של התפכחות מאשליה.

מה לא אמרו על נתניה בעונה שעברה (וגם בזו שלפניה). הכדורגל שובה הלב, הקצבי, החזרה לימים של מוטל'ה – כל הקלישאות המתאמצות נשפכו על הקבוצה של דראפיץ' וברדה. כל הסופרלטיבים האלה הספיקו בסך הכל למקומות 5 ו־4 בשנתיים האחרונות, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הנה "נתניה שכולנו אהבנו" חוזרת, ועוד עושה את זה עם כדורגל "אטרקטיבי" (מילה שמאוד קל לכתוב ואף אחד לא יכעס עליך אם היא לא מוצדקת). אבל האמת כולה נחשפה במהלך גמר הגביע, שאליו נתניה הגיעה כשחסר לה ניצחון אחד (בגמר או בליגה) להשגת הכרטיס לאירופה. בפועל, נתניה, שהובילה על בני יהודה, נראתה כמו קבוצה קטנה שגנבה שער מול קבוצה חזקה ממנה ורק מחכה לקבל את השפיץ.

האמת נחשפה בגמר הגביע. שחקני נתניה מאוכזבים (מאור אלקסלסי)

כשספגה, איבדה סופית את המשחק, הודחה בפנדלים, נכנעה לבני יהודה ארבעה ימים אחר כך בליגה והפסידה למכבי חיפה במחזור האחרון של העונה – וכך נותרה בלי הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית. מה שווים הסופרלטיבים במצב כזה, איפה מוטל'ה ואיפה בצ'יראי.

במקום לקחת את השבוע וחצי האלה במאי 2019 ולהקים ועדת חקירה, נתניה עשתה בדיוק את ההפך והתאהבה בעצמה קצת יותר מדי. הרי היא הפסידה את הגביע ואת הכרטיס לאירופה דרך הליגה מפני שהייתה קבוצה נוחה וטובה מדי, נאיבית וחמודה, ופתאום באו הערסים של בני יהודה והבריונים של מכבי חיפה ובום – הכל הלך. הרי בני יהודה לא באמת הייתה יותר טובה מנתניה לאורך כל העונה, ואפילו לא בטוח שמכבי חיפה הייתה טובה יותר – אבל לשתיהן היה משהו שנתניה יכולה הייתה רק לחלום עליו – קילר אינסטינקט: שחקנים שלוקחים במאני טיים את מה שמגיע להם – פשוט כי מגיע להם.

בצ'יראי. איפה הוא ואיפה מוטל'ה (אודי ציטיאט)

אבל "היהלומים" העדיפו העונה להישאר חמודים. אין שם אף קילר במרכז המגרש. אלמוג כהן ורועי קהת הם שני שחקנים שאף קבוצה ישראלית לא הייתה מצרפת. אז נכון, הראשון חתם בנתניה כדי למכור מינויים וכדי לדגדג עוד קצת את הרומנטיקה (מה שמחזק את הטענה שהחבר'ה שם התעקשו להישאר חמודים ומרגשים, במקום ללכת לתכל'ס) והשני היה שם דבר אי־שם ב־2014 (כשכבש שלושער במדי קריית שמונה נגד מכבי חיפה, ומאז נעלמו עקבותיו) – וזהו בערך. על שניהם אתם מבססים את העונה שלכם?

נכון, יש גם סיבות נוספות: בצ'יראי מתגלה כפארטיה, ההגנה נחלשה, השוער לא מה שהיה. נכון. אבל איפה השחקן שיגרד בציפורניים את הנקודות כשצריך? מי ישתלט שם על חדר ההלבשה וינער את הסגל, יסביר שאי אפשר לחטוף שני כרטיסים אדומים כל משחק והגיע הזמן להעיף כדורים לבוץ ולגרד נקודות? באמת, מי אמור לעשות את זה במכבי נתניה הנוכחית?

דראפיץ'. נתניה העדיפה להישאר "חמודה" (אודי ציטיאט)

בצד שזכה בגביע המצב לא טוב יותר. לבני יהודה יש אומנם יותר נקודות מאשר לנתניה העונה והיא כמעט לא סופגת שערים, אבל כאן בערך נגמרות המחמאות: בשמונת משחקי הליגה העונה, בני יהודה בעטה 23 פעמים לשער של היריבה – כשרק 11 מתוכן היו בזמן שליריבה היו 11 שחקנים על כר הדשא. הזהובים הכניסו את הכדור לרשת של היריבה חמש פעמים בלבד: פעם אחת מול עשרה שחקנים של קריית שמונה, עוד פעם נגד תשעה שחקנים של אותה קבוצה, פעם אחת מול נס ציונה האומללה, פעם אחת בפנדל מופרך שקיבלו מול הפועל תל אביב ופעם אחת נגד מכבי חיפה.

די ברור שהבעיה של בני יהודה היא משחק ההתקפה. ובאמת, מי יכול היה לדמיין שאחרי ששחררו בתוך חצי שנה את ירדן שועה, מאוויס צ'יבוטה, יאקוב סילבסטר, דולב חזיזה ושי קונסטנטין – חמישה שחקנים שהיו אחראים ל־39 שערים מה־55 שכבשה הקבוצה בעונה שעברה (ועוד שועה עזב באמצע העונה), תיווצר בעיה בכיבוש שערים. הו, ההלם.

מוזר ככל שזה יישמע, העניין הוא לא בשחרורי השחקנים. ככה עובדות קבוצות מהדרג השני – גם מכבי נתניה מכרה את דיא סבע ועלי מוחמד. השאלה היא מה מביאים במקום הכוכבים שנמכרים. והרכש של בני יהודה בקיץ האחרון, מתברר, נעשה בהשפעת שביעות הרצון העצמית הגבוהה מדי של קברניטי המועדון. בדיוק כמו שנתניה התאהבה בתדמית הקבוצה האטרקטיבית ש"הופ הופ, הנה היא חוזרת לסבנטיז", כך בני יהודה התאהבה בתדמית הקבוצה שבה כל שחקן שנשלף מליגה א' הופך בן רגע לגאטוסו ודרכו למכבי חיפה סלולה. יוסי אבוקסיס הפך תוך שנתיים למלך מידאס וברק אברמוב האמין יותר מדי לדיבורים על כך שיש לו מזל בלי סוף.

ברק אברמוב. האמין יותר מדי לדיבורים על אבוקסיס (דני מרון)

נחשו מה – זה לא באמת עובד. זה בהחלט יכול לעבוד עד גבול מסוים, והרי גם בקבוצה מאשתקד היו שחקני ליגה א' (יובל אשכנזי, שי מזור ואבישי כהן) ושחקני לאומית (דולב חזיזה, מתן בלטקסה ושי קונסטנטין) שהכל הלך להם וכחבורה הם נראו ממש טוב. אבל זה לא יכול לעבוד כל הזמן, מה גם שחסר – לצד אותם שחקנים מהליגות הנמוכות – כוח עזר מהליגה הראשונה. יוסי אבוקסיס גיחך כשנשאל בקיץ אם איתן וולבלום, שחקן שעיקר תהילתו הייתה כמושאל בהפועל נצרת עילית, ועמית זנטי, שמכבי חיפה עשתה הכל כדי להיפטר ממנו, הם תחליף הולם לחזיזה ואשכנזי, שעברו תמורתם לחיפה (היה גם כסף שעבר בעסקה, אבל על זה לא שאלו את אבוקסיס כמובן). תבחנו אותי בסוף העונה, הוא ביקש. בינתיים אנחנו במחזור השמיני ועקבותיו של וולבלום נעלמו, ואילו זנטי הוא השחקן הכי לא "אבוקסיסי" במערך של יוסי ולמעשה הנקודה החלשה בו – לא כי הוא הכי חלש אלא כי הוא הכי לא מתאים בראש ובתפיסה.

בכלל, נראה שמגע הקסם של אבוקסיס קצת התפוגג. הוא ממשיך להתעקש על 1-4-5 אף על פי שאין לו משחק אגפים בכלל, אין לו קשר שבונה את המשחק ואין לו 11 שחקנים שמחויבים במאה אחוז להתאבד על הדשא כמו שהוא אוהב. השחרור של אשכנזי גמר את בני יהודה מבחינה טקטית – גרם לה להפסיד גם את איסמעילה סורו, שפתאום הפך למי שצריך לבנות את המשחק, וגם את תאמבי סגס, שמוגדר בחזקת נעלם כבר חודשיים. איך אבוקסיס מרשה לעצמו לשחק בלי קישור ובלי מגינים ככה, כשהכל מבוסס על "בואו נעיף כדור למעלה ואולי יקרה נס"? עד כדי כך הוא התבשם מהמחמאות?

מגע הקסם התפוגג. יוסי אבוקסיס (אודי ציטיאט)

בני יהודה ומכבי נתניה פספסו את העונה הזו, זה ברור. הן לא תהיינה בצמרת הגבוהה, אפילו שעם קצת מחשבה וקצת רצון מצדן בקיץ, הן היו יכולות להיות. העניין הוא שכרגע הן בצומת דרכים שיכול לשלוח את שתיהן לעונת ביזיון בירכתי הטבלה. כשנזכרים שהן צריכות לחכות עוד תשעה משחקי ליגה עד שייפתח שוק ההעברות ואפשר יהיה לבצע שינויים בסגל, אפשר להבין עד כמה המצב שלהן חמור.

זה בדיוק הזמן של ההנהלות ושל המאמנים להתעורר, להתפכח, להבין באיזו סיטואציה בעייתית נמצאת הקבוצה ולנענע דחוף את הספינה. אחרת, מאי 2020 עלול להיות עגום במיוחד עבור אחת מהן.

זה הזמן להתעורר. שחקני בני יהודה מאוכזבים (דני מרון)