1.
קודם כל, נפתח במובן מאליו, שהוא כלל לא מובן מאליו: איזה כיף. ערב שישי, שני רבעי גמר, אחד אחרי השני. ברזיל, ארגנטינה, קאמבקים בהארכה, פנדלים. יושבים עם המשפחה ורואים כדורגל. נפגשים עם חברים וצופים בחברותא. הכל כל כך חגיגי. כל כך הרבה מוטל על הכף. אדם לבד בסלון, נעמד על רגליו בדריכות. אווירת פאן קלילה, בשילוב עם מתח פסיכי. גורלות נחרצים. סיפורי חיים נכתבים לנגד עינינו. מעגלים היסטוריים נפתחים ונסגרים. גם מי שלא אהב את התוצאות הסופיות, מבין: זה היה היום הכי טוב במונדיאל. ומעבר לזה: פשוט יום טוב.
2.
כל קסמיו וכשליו של הכדורגל נחשפו בניצחון של ברזיל על קרואטיה. מצד אחד, המשחק המשעמם ברובו, נטול אירועים, בלי שערים. לפרקים, קשה להבין איך זה המשחק הפופולרי בעולם. איך מעמד כל כך מחייב ויוקרתי, מניב כאלה ביצועים דלוחים. מצד שני, התעוררות של הרבע השעה האחרונה, שמשכיחה הכל. דמעות האושר והבכי, המשחק ההפכפך, הבלתי צפוי, שבו נבחרת קרואטית לוחמנית מבטלת את כל הכישרון שמולה. ואז הפנדלים, שיטת ההכרעה הכי אכזרית והכי מושלמת, שהאיכות הדרמטית שלה משכיחה כמה היא מעוותת ולא הוגנת.
3.
אבל אם מדברים על כיף, חבל. עם כל הכבוד לקרואטים, חבל שעלו. עם כל ההערצה למודריץ' האליל, חבל שנמנע מאיתנו ברזיל-ארגנטינה בחצי. חבל שבונקר (סליחה, עמידה טקטית) משתלם. היה נחמד לראות נבחרת ברזילאית מתפרקת בצורה קלאסית: הצגה בשמינית, ריקודים, שער יתרון מושלם של ניימאר, ואז חוסר אחריות הגנתית מסורתית (מי לעזאזל סופג שער בהתקפת מעבר מפתיעה בדקה ה-117 של רבע גמר המונדיאל?). אבל זה הפסד מבאס. הוא ממחיש את הצד המדכא של הכדורגל. נבחרת שרק מתגוננת, ששוב עולה שלב בלי לנצח, שמתקדמת רק בזכות הפנדלים. לא צריך להפוך כל דבר לרומנטי.
4.
המגמה המתפתחת של נתונים סטטיסטיים בכדורגל תמיד הייתה צורמת, בעיקר בגלל העובדה שאין לה חשיבות אמיתית. נבחרת יכולה להחזיק בכדור 80 אחוז מהזמן, להעביר אלפי מסירות, ולהפסיד. המטרה של חלק מהסטטיסטיקות היא השוואתית, כדי לתת תוקף לאיכות של שחקנים ולגדולתם ההיסטורית. וכך, למשל, נאמר בימים האחרונים שוב ושוב המשפט הצורם והבלתי נתפס "ניימאר ישתווה לפלה". הכוונה היא כמובן למספר השערים במדי הנבחרת, אבל האם ניימאר יכול להשתוות לפלה? למי אכפת ממספר השערים בנבחרת? איך אפשר שמשפט הזה ייאמר מפיו של שדר? מה צריך לחגוג ולהלל הישג חביב אך שולי שכזה? וזה נהדר שמסי עבר את מראדונה במספר שערים במונדיאל. אבל מסי עבר את מראדונה? נו באמת. כל נתון שכזה ממחיש את השטחיות העלובה והמפוארת של המשחק, שבו הדבר היחיד שחשוב הואהגביע.
5.
ואם בסטטיסטיקה עסקינן, מתי נוכל לקבל פילוח מדויק של הרגלי האוכלוסיה בכל הנוגע לנמנום בזמן הצפייה של המשחקים של 21:00? כמה מאיתנו שורדים 120 דקות רצופות, בלי לנקר ולו פעם אחת? כמה גברים מעל גיל 35 קורסים בהארכה, ומתעוררים בבהלה, במבוכה? חובה להודות שברגעים האלה, הצעקות של נדב יעקבי ועמיחי הן ברכה. לפעמים אוהד יכול להרשות לעצמו לתת לעיניים להיעצם לדקה או שתיים, בהבנה שאם יקרה משהו מעניין השדר כבר יעיר אותו. הבעיה היא האפקט "זאב, זאב" שמתפתח, מאחר ששדרינו לפעמים נוטים להתלהם ולהעלות ווליום כבר כששחקן עובר את החצי ונפתח לו מרחב ריצה קטנטן, וכך הם מאבדים אמינות. איפה האחריות שלהם כלפי ציבור המנקרים?
תארו לכם שהרגע עליתם לחצי גמר מונדיאל בקלאסיקה מהסרטים, ומה שעולה בדעתכם זה קודם כל להתגרות ביריב
— Eden Roitfarb (@EdenRoit) December 9, 2022
קלאס באפס מאמץ pic.twitter.com/QcGAROrqQk
Lionel Messi to Wout Weghorst after the match: "What are you looking at, dumby? Go back there, dumby. Get back there, yes!" 😨pic.twitter.com/LaJlIgpaRy
— SPORTbible (@sportbible) December 10, 2022
Leo Messi, with a lot of cojones obviously, confronting Van Gaal and gesturing talking sign towards him pic.twitter.com/HUyr8rgF5v
— The Pep (@GuardiolaTweets) December 10, 2022
6.
אי אפשר להתעלם מהאנרגיות סביב ליאו מסי במונדיאל בקטאר. יש אובססיה סביבו בטורניר הזה, עם כמיהה בינלאומית לתמונת הסיום שלו בוכה עם הגביע. הוא פרויקט עולמי, של כל חובבי המשחק. כל שער שלו הוא היסטורי, אגדי, גאוני. בכל משחק הוא נבחר למצטיין. בסיום גם היריבים רוצים להצטלם איתו. שחקן פולין שקיבל ממנו חולצה הוכתר כ"מנצח הגדול של הטורניר". פה ושם הוא גם מקבל הקלות מהשופטים. מול הולנד הייתה לו נגיעת יד שערורייתית, שלא הובילה לצהוב.
ייתכן שהיחס המופרע כלפיו קצת עולה לו לראש. שהוא מרגיש שמותר לו מה שלאחרים אסור. מול הולנד הוא לא הפסיק לדבר עם השופט. השיא הגיע בסיום המשחק, כשקילל שחקן יריב בשידור חי, לעיני המצלמות. לפני כן ניגש ללואי ואן חאל, וגם לעברו עשה תנועות של "פקה פקה". למה? מה כבר אמר ואן חאל? ונניח שהוא קצת התגרה בארגנטינה, איפה הכבוד למאמן יריב, לאדם מבוגר?
ההתפרקות הזאת בסיום ממחישה כמה לחץ יש על מסי בטורניר הזה, כמה מתח ועומס משתחררים ממנו אחרי ניצחון כזה. אבל גם קיים חשש שעם כל האנרגיות סביבו, הוא קצת מאבד מגע עם הקרקע. ייטב לכולם אם ישוב להתעסק אך ורק בכדור.
