סוגיית תוספת הזמן היא דוגמה טובה. במשך חודש במונדיאל התרגלנו לראות שיטה חדשה שמונעת בזבוזי זמן. אומנם קשה לשנות הרגלים של כדורגלנים, שכל חייהם לימדו אותם טקטיקות מלוכלכות, כך שעדיין בקטאר ראינו אותם מתמהמהים בחילופים, מעיפים כדורים, נשכבים ומתפתלים על הדשא וכו' – אבל לאט לאט זה נכנס להם לראש: אין טעם לבזבז זמן, זה לא עובד. יש מישהו שיושב עם סטופר ומשגיח עליהם. לא יעזור לנו להישכב על הדשא, מוטב שנקום. אין טעם להזדחל החוצה בחילוף, השניות האלו נספרות, התוספת פשוט תהיה ארוכה יותר. ככל שעברו המשחקים, גם האוהד קיבל ביטחון: העניין בשליטה. אין מה להתעצבן משחקן שמתחזה לפצוע. הזמן הזה יחזור. הייתה תחושה נעימה, של ניצחון על רעה חולה.
ואז חזר הכדורגל הישראלי.
שבו משחקי גביע הטוטו, והזמן שוב מזדחל לו, כדורגלנים שבורים עושים קונצים לשופט. גביע המדינה חזר, "המפעל המרגש והאותנטי", "שלנו", עם משחקים בין רבעי וחצאי גמר המונדיאל, ושוב שחקנים זורקים את הכדור הצדה, מתחזים לפצועים, מפריעים לשטף, מנסים לגנוב את המשחק. יכול להיות שהשופטים בליגות המקומיות טרם קיבלו הוראות מדויקות על שינויי חוקה, וייתכן שבהמשך שיטת חישוב הזמן תגיע גם אלינו, אבל כרגע מדובר בעניין סמלי, שממחיש את התחושות של אוהדי הכדורגל: הנה משהו טוב, והנה משהו מבאס. חבל שזה חוזר.
תמיד קשה לחזור ממונדיאל לליגות מקומיות, אבל המעבר הוא אף פעם לא כל כך מהיר. אף פעם אין ערבוב כמו השנה, ממש חפיפה, עם משחקים במקביל, עולמות מתנגשים. תמיד יש פגרת קיץ קלה להתאוששות, ובדרך כלל מספיקים לאוהד הממוצע שבועיים יבשים בשביל להתאפס על עצמו ולהתחיל להתגעגע. אבל מונדיאל החורף גורם לתופעה חריגה, וכך יום אחד צופה האוהד במשחק מהיכל כדורגל מפואר, ולמחרת הוא במגרש בשפרעם בצילום עם מצלמה אחת מגובה הדשא, ותוהה איך הוא אמור להמשיך לעקוב אחר האירועים בעניין, להמשיך הלאה כאילו כלום, כאילו זה מעבר טבעי, חזרנו מסוויטה חמישה כוכבים אל הצריף הרעוע שלנו, ואמורים להתנחם בו כי זה "הבית".
אבל מי אנחנו, מה אנחנו, לעומת הכדורגלנים עצמם. עוד לפני המונדיאל הזהירו המאמנים שיהיה קשה לשחקנים לשוב לשגרה ולהתאושש מהטורניר – פיזית ומנטאלית – וכעת, שנייה לפני הגמר המושלם של המונדיאל, רגע לפני שהליגות חוזרות, אפשר ממש להרגיש את הפערים. אין הכוונה רק לליאו מסי, למשל, שקשה לדמיין אותו מגלה עניין או מוטיבציה במשחקי פריז סן ז'רמן בחודשים הקרובים אחרי נפילת המתח הדרמטית שעומדת לעבור עליו בסיום המונדיאל, בין אם יזכה או לא. אלו לא רק שחקני אלופת העולם שתוכתר, שעומדים להיזרק מפסגת העולם בחזרה אל השגרה שפתאום תיראה להם בנאלית וחסרת טעם. כל מי שהיה בקטאר יידרש לתקופת הסתגלות והתאוששות.
דמיינו למשל את שחקני נבחרת מרוקו, שהיו במשך חודש ברגע השיא של החיים. עוד משחק, ועוד ניצחון, ועוד רגע היסטורי, והחלום נמשך ונמשך, וגובר ומתעצם, מדינה שלמה מאחוריהם, כל העולם הערבי לצדם, המלך יוצא בזכותם לחגוג ברחובות, לכמה ימים הם כבר ממש דמיינו את עצמם מניפים את הגביע העולמי, וכעת סופיאן בופאל ייאלץ לחזור לאנז'ה ולקרבות ההישרדות שלה בתחתית, כאילו במטה קסמים היה סינדרלה ללילה אחד, ובחצות הכרכרה הפכה בחזרה לדלעת.
יש כמובן את המאוכזבים, כמו שחקני נבחרת גרמניה כמובן, שיידרשו להרים את עצמם מההשפלה. אולי חלקם ישמחו לחזור למסגרת שתשכיח מהם את הכישלון, אבל במשך תקופה ארוכה הם יעלו למגרש בתחושת קלון, בידיעה שכל העולם ראה אותם במערומיהם. שחקני נבחרת ברזיל, למשל, יסחבו את המפלה הזאת עוד הרבה זמן, ולא רק רודריגו ומרקיניוס שהחטיאו את הפנדלים ובוודאי עדיין מעורערים, על כולם רובצת האכזבה, כולם עם חור בלב, כולם חלמו על הטורניר הזה במשך שנים, טיפחו ציפיות, הרגישו את זה קורה, וחטפו מהלומה. הם חיים בידיעה ששברו את הלב לאומה שלמה.
אחרי החום הקטארי, הם יצטרכו לחזור לחורף האירופאי, לאותו מגרש קפוא בסטוק. אווירת המונדיאל הממכרת נגמרה, חלפו הימים בהם בכל אימון, בכל מסיבת עיתונאים, בכל רגע כדורגלן מוקף בתקשורת. נגמרה החגיגה, כשכל בישול או שער, כל מהלך מבריק, הכל נצפה על ידי מיליוני עיניים, מקבל חשיבות מיוחדת. ג'וד בלינגהאם הרגיש שכל העולם דיבר עליו. אפילו כריסטיאנו, שרגיל לסיקור חולני, יתגעגע למאות הצלמים שתיעדו אותו על הספסל. ג'וואד אל יאמיק כמעט כבש במספרת מדהימה בחצי גמר המונדיאל, עכשיו יחזור להניף את דגל פלסטין אחרי משחקים ולאף אחד לא יהיה אכפת.
יהיה קשה. במיוחד לאלה שהנבחרת היא גלגל הצלה עבורם. ז'ואאו פליקס יצטרך לחזור להיות אכזבה באתלטיקו. אנטואן גריזמן יחזור להיות רגיל. הארי מגווייר יחזור להיות הבדיחה של אנגליה, שוב כולם יארבו לו על כל טעות. רק לוקה מודריץ' ימשיך לרוץ בלי הפסקה, יחלץ וימסור.
וכמובן, אנחנו. נכופף ראש, ונקבל בברכה את שובם של גיבורינו. הנבחרות ומסען המופלא בקטאר יפנו את מקומם בכותרות לטובת ציטוטים של קובי רפואה ומנחם קורצקי במסיבות עיתונאים לקראת משחק או בריאיון סוחף שאחריו. האיצטדיונים הגדושים באוהדי ארגנטינה נלהבים יוחלפו בצליליו המדכאים של אצטדיון הי"א, שתמיד כוללים קללות מהיציע וגערות טקטיות חסרות ערך של מאמנים. שוב דיווחים על הרכבים ומערכים למשחקים חסרי חשיבות, שוב התעסקות בשערוריות שיפוט וציטוטים בעילום שם של ראשי האיגוד, ואם צווחות השדרים נשמעו לחלקנו מוגזמות במונדיאל, איך הן יתקבלו בעקבות שער סנסציוני של הפועל חדרה?
לא נרבה להתלונן, ליגת העל היא חיינו, "הלחם והחמאה". אי אפשר לחיות לנצח בראש האולימפוס. רק תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.
מה דעתך על הכתבה?