פלה זכה בחייו בכל כך הרבה תארים, אהבה, והערכה – בעיקר בזכות כישוריו ואישיותו – אבל העוול היחיד שנגרם לו, היא העובדה ששיחק כדורגל בעידן השחור-לבן, בימים שמשחקים צולמו במצלמות כתף, שלא שודרו ישירות וכמעט שלא חצו את האוקיאנוס האטלנטי. פלה פרש בעיצומה של חגיגת בר המצווה שלי, אבל זכיתי לראות אותו משודר במשחק הפרידה שלו בניו יורק – בו שיחק מחצית בכל אחת משתי הקבוצות היחידות בהן שיחק בימי חייו: סנטוס וניו יורק קוסמוס. הוא כמובן כבש במשחק הזה, ועמד לחגוג את יום הולדתו ה-37. שאר הקטעים – סרטים דוקומנטריים מצולמים היטב – שודרו בדרך כלל לקבוצות מאורגנות בבתי קולנוע עם כסאות מעץ ועשן סיגריות מתאבך בחלליהם. אי אפשר היה לראות את פלה אחרת, אלא אם התמזל מזלך ויצאת מהארץ כדי לצפות בו פיזית. זה קרה למעטים מדי מכדי שיוכלו לספר. פלה קיבל את מורשתו ותהילתו, בעיקר על סמך הישגיו הבלתי נתפסים ומאוחר יותר בזכות היוטיוב, ישתבח שמו.
מכירים את ההיי לייטס שאין כדורגלן מגיל 12 ואילך שלא מתגאה בו בפרסום ביוטיוב? בדרך כלל מסמנים שם את השחקן בעיגול, כדי שלא נטעה ונחשוב שמדובר במישהו אחר. יש שם בממוצע שני שערים – שאחד מצולם מ-8 זוויות ומשודר בהתחלה ובסוף הסרטון והרבה מסירות וחילוצים ודריבלים שלא מביאים לכלום. על הכוכבים יש סרטונים של מלא ביצועים יפים. לפלה יש סרטון – מתוך עשרות – של 15 דקות שיש בהם משהו כמו 200 גולים, רק גולים, אף אחד לא מצולם פעמיים.
בום-בום-סלאלום-נגיחה-בום-הטעיה-סלאלום-בום-עונשין-צ'יפ-בום-צ'יפ גאוני. בשלב מסוים אתה מתחיל להשתעמם. זה נראה לא מציאותי ועוד בשחור-לבן. היום, האיש הזה היה קורע את המרחב הרשתי, מפרק אותו. המצלמות היו קולטות איך השרשרת על צווארו מתנדנדת, איך אגל זיעה ניתז מאפו, איך הקוודריצפס שלו משתרג למימדי ענק. כל זה קרה, באמת קרה, אך לא תועד ברמה מספקת כדי שנבין במה מדובר.
מותה של אגדה: פלה הלך לעולמו בגיל 82
ברזיל אבלה, ניימאר ריגש: "מלך הכדורגל האלמותי הלך לעולמו"
לעולם לא נשכח את מלך הכדורגל | דני דבורין בטור פרידה
כשראיתי את פלה מבקיע בישראל | אשר גולדברג בטור פרידה
פלה התחיל לשחק בגיל 15 וחצי. בגיל 16 הוא כבש 58 שערים בפאוליסטה אחת, בגיל 16 וחצי הוא כבר שיחק בנבחרת. הוא כבש שלושער במחצית אחת בחצי גמר המונדיאל הראשון שלו ועוד צמד בגמר המונדיאל עצמו. שני שערים שלו במונדיאל הזה היו די דומים: בגמר הוא קלט כדור על החזה בעודו באוויר, כששומר שבדי צמוד אליו, הקפיץ את הכדור מעל שחקן שני ובלי שהכדור ייפול על הדשא, המשיך בבעיטה עם אותה רגל לרשת. הוא היה בן 17 וחצי.
אנחנו צריכים להבין באיזו תקופה הוא שיחק. פלה שיחק ככה כשפרנץ פושקאש האגדי עדיין בשיאו, שחקן ריאל מדריד, אלופת אירופה הנצחית. ההבדל ביניהם עצום. פוקשאש ידע לטפל בכדור בדרך מופלאה, אבל לא זז. פלה עשה את כל מה שעשה פוקשאש ויותר, כשהוא בתנועה.
יש מלא שחקנים גדולים שעשו הרבה דברים עם הכדור. לא בהכרח היו הכי טובים בתחומם, אבל בשקלול כל ביצועיהם, הם היו עצומים. פלה ידע לנגוח בדרך מושלמת: עליה עצומה באוויר, הנחתה עם מצח בעוצמה; הוא שלט בכדור באופן מוחלט, עם הגוף, בלי הגוף, עם כדור ובלי כדור, בטיפול בכל חלקי כף הרגל, הברך, הירך, החזה והכתפיים – זכר לתחילת דרכו כשחקן קט רגל; התנועה שלו הייתה נחושה, מהירה ועוצמתית; העיתוי בנגיעה שלו בכדור בשטח מצומצם היה לא אנושי. מה שמראדונה עשה בזריזות, פלה עשה בנון-שלאנטיות; הוא היה חכם, הוא ראה משחק ומגרש בדרך שרק מחשב יכול לראות; הוא בעט בעוצמה, מכל מצב, מכל מרחק, בשתי הרגליים, בעיטות מלאות, שמסתובבות על הדרך.
הוא עשה את כל הדברים שעושים בכדורגל, אבל הכי טוב. הוא הקדים את זמנו ב-30 שנה, והוא הכדורגלן היחיד שכנראה היה משתלב היום בכל קבוצה, למרות שהקצב הרבה יותר גבוה מכפי שהיה כשהוא שיחק. פלה שיחק בקצב אדיר, בפני עצמו, ולכן יכולותיו נראו אז לא אנושיות. אם היה גם מצולם היטב, הקלטת שלו הייתה המדריך האמיתי לאיך עושים את הכל נכון, אבל הכל. לא היה מהלך אחד שהוא לא עשה נכון. אפילו את ההחמצה הכי יפה בהיסטוריה הוא רשם על שמו. זה היה בחצי גמר המונדיאל ב-1970. פלה קיבל כדור עומק מול שוער אורוגוואי מזורקביץ', אבל בחר שלא לגעת בכדור אלא להטעות בתנועה את השוער ולרוץ שמאלה, בעוד שהכדור חלף מצד ימין של מזורקביץ' המבולבל.
פלה הגיע במהירות שיא לכדור כשהוא עוקף משמאל, ובעט תוך כדי תנועה כדור שחלף ליד הקורה הרחוקה. אפשר להירגע, הוא עשה את זה עוד כמה פעמים בחייו, ותמיד זה נגמר ברשת.
פלה שיחק וכבש בארבעה מונדיאלים, 12 שערים ב-14 משחקים, זכה בשלושה מונדיאלים ונפצע בשניים מהם, כך שבפועל השפיע על הזכייה של ברזיל רק בשני מונדיאלים. הנוכחות של ברזיל בעידן שלו במונדיאלים – מונצחת. במונדיאל הראשון, בגיל 17 וחצי, הוא כבש כאמור שישה שערים בארבעה משחקים. במונדיאל האחרון הוא היה כל כך דומיננטי, עד כדי כך שברזיל 1970 נחשבת לנבחרת הגדולה בכל הזמנים, וגם הפרשנים הצעירים מתקשים להתווכח על כך. ארבעה שערים, ארבעה בישולים גאוניים (לריבלינו ולקרלוס אלברטו מבלי שראה אותם), שתי החמצות מפוארות (השנייה הפכה את ההצלה של גורדון בנקס ל"הצלת המאה"), ושישה ניצחונות מוחלטים. ואת זה הוא עשה בגיל 30, אחרי שחזר מפרישה מהנבחרת.
אבל פלה לא היה רק שחקן נבחרת, והעובדה כי שיחק בקבוצה אחת עד קוסמוס, היא מטורפת. מילאן כבר כמעט החתימה אותו, עד שהוא הוכרז בברזיל כ"אוצר לאומי" כדי שלא ייגעו בו. פלה שיחק בקבוצה שעד שהוא החל לשחק בה, כמעט והייתה נטולת הישגים, וגם אחרי ששיחק בה, היא בקושי עשתה משהו. 6 אליפויות מתוך 8 הושגו איתו (השתים האחרות היו עם רוביניו עם תחילת המילניום), 2 מ-3 הזכיות בליברטדורס הושגו איתו (השלישית עם ניימאר) וכמובן הגביע הביניבשתי, אליפות העולם לקבוצות. הוא כבש שלושער בליסבון מול בנפיקה ושלושער מול מילאן. נאפולי עם מראדונה ובלעדיו לא הייתה אותו דבר, אבל היא קבוצה שמשחקת ומלהיבה עד היום בליגת האלופות, אבל מי זו לעזאזל סנטוס, אם לא פלה?
את אותן המילים אפשר לכתוב על הכדורגל בארצות הברית עד פלה ואחרי פלה. זה לו העובדה שאחריו הגיעו לארצות הברית ג'ורג' בסט ופרנץ בקנבאואר ואפילו יוהאן קרויף ואיתו בקבוצה שיחקו מוטל'ה שפיגלר ודוד פרימו, זו בעיקר העובדה שהוא הפך – כמעט לבדו – את הכדורגל בארה"ב, את הסוקר, לענף ספורט ליגיטימי. אחר כך באו הנשים והפכו אותו גם למנצח.
כמו בקרב המעריצות בין עופרה לירדנה, עולם חובבי הכדורגל מתעסק כבר שנים מי גדול יותר, מסי או רונאלדו. כשמגיע המונדיאל, ההשוואה מכניסה גם את מראדונה. הותיקים מצליחים להכניס לסיפור את פלה, במאבק מול מראדונה. ההשוואה הזו מעציבה, ולא בגלל שפלה כבש יותר שערים – רשמיים ולא רשמיים – מכל כדורגלן אחר בהיסטוריה, אלא בגלל שהוא שיחק על משטחים מזעזעים, מול קצבים ברוטלים שהיום היו מורחקים בדקה החמישית, לא לקח סמים, לא נגח עם היד, לא השתמש בתוספי תזונה, ולא במחדשי זרימת דם. ההשוואה מי גדול יותר מעליבה את פלה, כמו שבכדורסל היא מעליבה את מייקל ג'ורדן.
הוא היה הגדול מכולם.
ביי פאר.
ביי פאר.
