אזהרה: הטור הבא הולך להיות קצת נאיבי. כל כך נאיבי שהוא נפתח עם תמונת ניצחון רצויה. שבת, עשר בלילה, בלומפילד. ללא קשר לתוצאה הסופית במשחק בין ישראל לקוסובו, אצטדיון שלם יעמוד על הרגליים, יעודד, ימחא כפיים ויקרא בשמו של ביברס נאתכו. יודה לו על 13 שנים בשירות הנבחרת הבוגרת, ייתן לקפטן פרידה ראויה, את הכבוד שהוא לא תמיד קיבל כאן. בתקופה כל כך קשה, כשהכל כל כך מגעיל, לכולנו מגיע רגע אחד של שפיות. האמת, לנאתכו מגיע הרבה יותר מזה.
נאתכו רשם 87 הופעות במדי הנבחרת הבוגרת והוא חמישי בטבלת שיאני ההופעות אחרי יוסי בניון (102), טל בן חיים (96), אריק בנאדו (94) ואלון חרזי (89). הוא שיחק תחת שישה מאמנים, לא כולל מאמנים זמניים. אלו מספרים ששמורים ליחידי סגולה. לאגדות. לשחקנים שתחזקו קריירה בינלאומית יציבה ומרשימה לאורך כמעט כל הקריירה האינדיבידואלית שלהם בקבוצות. שחקנים שלא היה להם תחליף. זה נכון לגבי כל נבחרת מכל מדינה, בהבדל אחד. אצלנו לא מכירים באגדות.
הפרישה של נאתכו הייתה באוויר כבר אחרי משחק הידידות מול קפריסין בנובמבר, אז החתים את חבריו על חולצת המשחק. זה לא יוצא דופן ששחקן בן 35 מחליט להודיע על פרישה מכדורגל בינלאומי כמובן, זה לא יוצא דופן שנבחרת רוצה לעבור תהליך הצערה, אבל במקרה של נאתכו, יוסי בניון העיד השבוע שביקש ממנו להמשיך. למעשה, הוא סוג של הודיע בשמו של נאתכו על ההחלטה שהשחקן קיבל: "ביברס אחד האנשים הכי טובים שנתקלתי בהם ואחד השחקנים הכי טובים ונאמנים בנבחרת ישראל. מגיע לו הכבוד הכי גדול שיש. ניסיתי לשכנע אותו בהרבה שיחות כדי שימשיך כמה שיותר, אבל הוא החליט. אין ראוי ממנו לשחק בפעם האחרונה מול אצטדיון מלא".
לצדו של בניון, ישב השבוע באותה מסיבת עיתונאים המאמן הלאומי אלון חזן וגם הוא השתמש במילה כבוד: "לדעתי הוא לא קיבל את הכבוד הראוי לו לאורך הדרך. הוא צריך להיות סמל להרבה ילדים שגדלים בנבחרות הצעירות. הוא יודע מה הוא מייצג, יודע מה הוא מחבר, מבין שכדורגלן בנבחרת צריך להיות אדם מיוחד במינו ולא רק כדורגלן טוב. הרבה שחקנים שייקחו דוגמה ממנו יעשו קריירה עשירה. כל מי שעבד סביבו לאורך הקריירה שלו, לא היה יכול שלא להעריך אותו".
בניון וחזן לא לבד. נאתכו זכה להערכה מקצועית וחברתית עצומה ממאמנים ומשחקנים בנבחרת במשך כל שנותיו. אלי גוטמן אפילו קרא לו "צ'אבי שלנו". דיברו עליו כמנהיג השקט, האחר, השפוי, זה שלא צועק, אבל יודע לנהל את חדר ההלבשה כמו שהוא מנהל את המשחק. כל זה נכון למה שקרה בתוך הנבחרת. כשחזן מדבר על שחקן שלא קיבל את הכבוד הראוי, הוא מתכוון לאנשים מבחוץ – לפרשנים, לתקשורת, גם ללא מעט אוהדים. גם נאתכו עצמו אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני שנה: "בכל מקום בו שיחקתי קיבלתי הרבה יותר כבוד מאשר בישראל".
נאתכו קיבל בקאזאן, מוסקבה ובלגרד מעמד שלעולם לא יכול היה לקבל בארץ, אבל הוא המשיך להתייצב ולהתמודד עם הפער הזה. הוא אמנם תויג כשקט, אבל מעולם לא ברח מהתמודדות עם התקשורת או מאמירות חדות על המצב. אחד הנאומים הזכורים שלו היו אחרי 1:1 ביתי עם צפון אירלנד בסוף הקמפיין הראשון של גוטמן. "כנראה שאנחנו לא מספיק טובים. אם זה היה קמפיין אחד אז היו יכולים להגיד שהדור הזה לא טוב, אבל אם זה קורה כבר 40 שנה אז כנראה שלא מספיק טובים לרמות האלה. לא התקדמנו בקמפיין הזה כי סיימנו באותו מקום כמו הקודם". בהמשך אמר: "תסתכלו על הנבחרת הצפון אירית, אפשר רק למחוא כפיים לקהל שלהם. אולי זו תהיה לנו דוגמא בשבילנו, שהנבחרת מעל הכל".
גוטמן רצה למנות את נאתכו לקפטן בקמפיין השני תחתיו (מוקדמות יורו 2016), אבל שמר אמונים לוותיקים יותר בניון ובן חיים כל עוד הם שיחקו, בעוד מחליפו אלישע לוי בחר להעניק את הסרט לזהבי. השבוע לפני חמש שנים, בהופעה הבינלאומית ה-50 שלו, נאתכו שימש לראשונה כקפטן במשחק ידידות אותו ניהל חזן כמאמן זמני. אם לפני כן הביקורות שספג כלפי חוץ היו על יכולת מקצועית, בשנים האחרונות הוא מתמודד גם עם הסוגייה המתישה של הקפטן שלא שר את ההמנון. ההתעסקות הזאת הלכה והקצינה יחד עם השיח הכללי במדינה.
נאתכו הוא שחקן היסטורי ופורץ דרך בנבחרת ישראל, אבל לא זו צריכה להיות המורשת שלו. הגיע הזמן שבמקום שבה כולם מתעסקים במי נתן יותר למען המדינה ומי שירת איפה וכמה זמן, נדע להעריך שירות שנותן כדורגלן לנבחרת. להקטין מנהיג בלתי מעורער שנתן מעל מחצית מחייו לנבחרות ישראל השונות לרמה של שירת המנון זה לפגוע במכוון בכל מה שכדורגל אמור לייצג. זה להכניס שיח פוליטי, מפלג ומפלה לתוך מקום שאמור להיות סטרילי. זה מכעיס ומעצבן.
כן, זה אולי נאיבי, אבל הוא האיש שצריך להיזכר בזכות זה שסימל את הנבחרת שכולם רוצים לראות. מקום שפוי ומאחד שמאגד בתוכו את הטובים ביותר בענף – וזה לא משנה אם הם יהודים, ערבים, מוסלמים, צ'רקסים, דרוזים, מתאזרחים או פליטים. מכל אלה, שהמתאים ביותר ימונה לקפטן. ומכל אלה, מי שקיבל אמון ממאמן אחר מאמן, ששמר על יציבות מקצועית לאורך שנים, שהוכיח את עצמו ואת התרומה שלו והגיע למספרי הופעות כמו של נאתכו ראוי לכבוד של אגדה מקומית. כל השאר לא מעניין. כל התעסקות אחרת היא עוד ניצחון להייטרים.
במשך 13 שנה נאתכו עובדתית היה הטוב ביותר בעמדה שלו. כזה שאף אחד לא היה מוכן לוותר על התרומה שלו. מתוך 87 ההופעות שלו, נאתכו פתח ב-83 משחקים. הקלות שבה פרשנים ואוהדים קראו לו בינוני, הפילו עליו (וגם על אחרים כמו זהבי למען האמת) את האחריות לתוצאות מאכזבות או סברו שאפשר לוותר עליו בלתי נתפסת. זה חוסר כבוד מובנה לספורטאים. בישראל, אתה כוכב אם נוכח בצעקנות ברשתות ובעיקר אם אתה וירטואוז על המגרש ורק כשאתה בשיא. בכל סיטואציה אחרת, סע לנו מהעיניים. הלאה.
סליחה על המעבר החד, אבל גם ככה הכל חרא פה הרבה זמן. אתה מסתובב ברחוב ומיד דורשים לדעת לאיזה מחנה אתה שייך. רוצים שתענוד את הדעה שלך על הצוואר ותציג אותה כמו תו ירוק בכניסה לבתי עסק. מדהים כמה מהר עברנו מכינויים כמו מתנגדי חיסונים ומפיצי מחלות לאנרכיסטים, בוגדים, פאשיסטים, טרוריסטים, עלוקות ותומכי דיקטטורה. השיח מלא שנאה, גועל ובוז וכולם שולחים את כולם לעזאזל. המדינה בלהבות ויש אש ברחובות. אז תגידו, כל כך נאיבי לבקש מפלט בכדורגל? ברייק של שעתיים? להרגיש טיפה שפויים ומאוחדים לפני שבאמת הכל הולך פה לעזאזל?
איך כל זה קשור לפרישה של נאתכו? זה לא. אבל די ברור שהמשימה של בניון וחזן תהיה להשאיר את הנבחרת סטרילית ולטפל קצת יותר טוב ברעשי רקע. כי יום אחד – והיום הזה ממש לא רחוק – אנחנו נעלה לטורניר גדול. זה יקרה כי אנחנו ממש לא כאלה גרועים, כי בניגוד לכל הסטיגמות, השחקן הישראלי מקצוען ורעב, כי גדלים פה כוכבים ופעם בלא הרבה שנים יש גם כאלה שמרגשים במיוחד בפוטנציאל שלהם. כי בגדול אנחנו לא כאלה מסכנים וחלשים כמו שאנחנו אוהבים לצייר את עצמנו. אנחנו נעלה כי סטטיסטית זה יהיה חייב לקרות מתישהו, שהכל יסתדר לטובתנו.
ביום שנעלה יהיו כותרות וחגיגות וגיבורים וריקודים עד ששוב תבוא אכזבה והסכינים יישלפו. אבל שום הישג נקודתי או מתמשך לא באמת יהיה שווה כלום אם לא נדע להוקיר את האגדות המקומיות שלנו. לתת יותר כבוד והערכה למי שנותן מעצמו. אז בנימה של נאיביות, בקשה מהטוקבקיסטים ובעיקר מהצופים בבלומפילד – שימו הכל בצד ותסתפקו בשתי מילים: תודה, קפטן!
מה דעתך על הכתבה?