קשה לומר שהשבוע החולף התאפיין בהייפ יוצא דופן לקראת משחק העונה. יש לכך סיבות אובייקטיביות, למשל העובדה שעד יום רביעי תשומת הלב הוקדשה לנבחרת וגם משום שככלל, המצב במדינה בשבועות האחרונים הניח על כתפי רוב הציבור, מימין ומשמאל, משקולת קבועה וכבדה. למעשה, ייתכן שהעימות בין מכבי חיפה להפועל באר שבע היה מעורר עוד פחות עניין אלמלא העיסוק המפתיע בעתידו של ברק בכר.
הידיעה על מועמדותו של בכר לכוכב האדום, שפורסמה לראשונה ב-ONE, הייתה קשה לעיכול עבור מכבי חיפה. אף על פי שהעיתוי לא אידיאלי, בלשון המעטה, לא הוא היה זה שהכביד, אלא העצימות שבדיווח – האפשרות הזאת פתאום כל כך ריאלית, עד שנראה כרגע שבכר יותר קרוב לבלגרד מאשר לחיפה. ההתנהלות העמומה של המאמן, שמזכירה את זאת של ולאדן איביץ' לפני עזיבת מכבי תל אביב, והשתיקה של יעקב שחר הן, כפי הנראה, עדות לכך שלמכבי חיפה יהיה מאמן חדש בעונה הבאה.
שבת בליגת העל
צפו בתקציר: הפועל תל אביב ניצחה את סקציה נס ציונה 1:2
צפו בתקציר: מכבי חיפה ניצחה את הפועל באר שבע 0:1
צפו בתקציר: מכבי תל אביב ניצחה את הפועל ירושלים 0:2 בחוץ
צפו בתקציר: מ.ס. אשדוד ניצחה את מכבי נתניה 2:3
בואו נדמיין כעת ששבוע בכר מסתיים בהפסד להפועל באר שבע. הפער בטבלה עומד על נקודה אחת, רגע לפני מפגש בבלומפילד שיכול להחזיר גם את מכבי תל אביב למאבק, וכל זאת כשמעל מרחפת ההודעה הרשמית על עזיבה. הלחץ שבו מכבי חיפה הייתה שרויה במקרה כזה היה בלתי נסבל, איבוד האליפות היה הופך לאפשרות ממשית, ויחד איתו גם פגיעה במורשת של המאמן ש"לא עמד במעמסה ולא הצליח להכין את הקבוצה למשחק הכי חשוב של העונה".
במציאות מכבי חיפה ניצחה, ומעבר לכך שפער בן שבע נקודות יהיה קשה מאוד למחיקה, היא זוכה כעת במרחב תמרון גדול. היא לא שיחקה טוב – הרי היא לא משחקת טוב מאז תחילת הסיבוב השני בערך – אבל שוב עשתה מה שצריך כדי לשמור על הבית ולהביא שלוש נקודות יקרות, כיאה לקבוצה שגורל העונה תלוי בה, ורק בה. צריך לזכור, על אף שבעיותיה מוגדרות כצרות של עשירים, זו עדיין עונה לא פשוטה עבור מכבי חיפה, שצפויה להיות הקבוצה הישראלית הראשונה שזוכה בתואר לאחר קמפיין שלב בתים בליגת האלופות, וכל זאת לאחר שאיבדה את הקפטן שלה במהלכה. כשמשקללים את כל הגורמים, מגלים שבסך הכול האליפות הזאת, אם וכאשר תושג, תהיה די מרשימה.
בהתחשב בנסיבות, זה היה אחד הניצחונות הכי גדולים של בכר העונה. ואנחנו מדברים על עונה שבה הגיע לצ'מפיונס.
אם יעזוב את מכבי חיפה, ייתכן שבכר ייבא איתו כמה שחקנים לכוכב האדום, אבל גם בלי קשר אליו, צפויים בכפר גלים חילופי משמרות בעונה הבאה. כך, למשל, הדיווחים על השידוך של דולב חזיזה ליריבה העירונית פרטיזן עדיין צצים מדי פעם. יש סיבה לכך שאף קבוצה ישראלית לא זכתה יותר משלוש פעמים ברציפות בתואר בעידן המודרני, זה לא פשוט גם אם יש לך כסף, ניהול ודרך.
אחד מהשחקנים שבוודאי יעוררו לבטים בקיץ הוא פרנזי פיירו. הסיפור של החלוץ מוזר קצת. במשחק הראשון שלו בקבוצה, מול הפועל באר שבע באלוף האלופים, הוא עורר גיחוכים רבים. זמן לא רב לאחר מכן השתיק את הביקורות ופילס את הדרך לשלב הבתים, העפלה שמניות רבות בה רשומות על שמו. תוך כדי, גם הבקיע שער ניצחון בתוספת הזמן בבאר שבע. ואז, כשנדמה היה שיהפוך לדומיננטי במיוחד בליגה, הוא נעלם, רק כדי לצוץ ולהבקיע שוב נגד אותה באר שבע ולהוביל את מכבי חיפה לכיוון עוד אליפות.
לפיירו חוזה לעוד שנתיים בכפר גלים. מן הסתם, הנחת היסוד היא שהוא יישאר במועדון, אבל חוזים הם כבר מזמן לא עובדה מוגמרת. בכר מחזיק מפיירו, אם יישאר גם החלוץ יישאר, אבל לא ברור אם המאמן הבא יחשוב שהוא החלוץ המתאים להתקפה. גם אחרי המשחק אתמול.
בקהילת האוהדים של הפועל באר שבע יש, במידה לא מבוטלת של צדק, טענה לקיפוח תקשורתי מתמיד בסיקור העונה. מנקודת מבטם, הם קיבלו תת-התייחסות לחלק שלהם במאבק האליפות. אז כן, יש לטענה הזאת ביסוס, אבל הפואנטה שלהם הוקהתה אתמול מסיבה אחת – באר שבע עשתה העונה הכול כדי להוכיח שהריצה שלה לתואר מדומה.
סגנית המוליכה ניצחה את כל משחקי החוץ שלה מלבד שלושה – שניים מול מכבי חיפה ואחד בבלומפילד נגד מכבי תל אביב, יחד עם עוד הפסד ביתי לחיפה בפתיחת העונה. אומרים שאליפות לוקחים נגד הקבוצות הקטנות, אבל בטבלה הפנימית בין שלוש המוליכות באר שבע אחרונה עם 3 נקודות מ-15 אפשריות.
וזה לא שהיא שיחקה רע אתמול. היא שלטה, הניעה כדור (55 אחוזי שליטה, לא טריוויאלי בסמי עופר), הביכה את הגנת מכבי חיפה לא אחת, אבל נכנעה לקבלת החלטות גרועה כשהתקרבה לשער של ג'וש כהן. שחקנים שמגיעים בינואר לא נוטים לייצר אימפקט משמעותי, ופטריק קלימלה הוא הוכחה ניצחת לכך, ויוג'ין אנסה? ובכן, זה לא בדיוק זה.
הבעיה המרכזית של באר שבע בשנתיים האחרונות טמונה בכך שהיא כל הזמן ליד, אבל לא ממש בתוך העניינים. בכל פעם שהיא מתקרבת למטבח היא בורחת מהחום. אין לה אובידיו הובאן או ג'ון אוגו שיובילו אותה לארץ המובטחת בעיניים פקוחות וללא מורא. כן יש לה את רותם חטואל, סקורר נהדר שמשום מה לא מקבל מספיק קרדיט מאליניב ברדה, וגם אתמול לאחר שנכנס הפך את החוד למסוכן יותר. זה לא מספיק.
וכן, השיפוט של אוראל גרינפלד היה רע, אבל לא על זה נפלה עונה שלמה.
היכולת של דן ביטון בעת האחרונה מעוררת השתאות. איך ייתכן ששחקן שלא שותף לאורך כל העונה הרגילה כמעט פורח פתאום בפלייאוף? והאם היה עד כדי כך נוראי, שוולאדן איביץ' החליט להחביא אותו גם כשהקישור הקדמי שלו היה צריך רענון וגיוון?
ביטון סבל מחוסר מתמיד באשראי, אבל האשמה בסטטוס הבעייתי תלויה, בראש ובראשונה, בו. הכישרון שם, אבל האופי לא. עכשיו הוא טוב, ממש טוב, אלא שאי אפשר לקחת משחקי פלייאוף כמעט חסרי משמעות כמדד. בעבר, כשהיה צורך לגלות מנהיגות, הוא לא הראה אותה. שהיה צריך לחבר את המסירה ברגעי הקלאץ' היא לא הגיעה.
למשחק מול מכבי חיפה יהיה משקל שונה. אייטור קראנקה אמר לאחר הניצחון על הפועל ירושלים כי הוציא את ביטון מוקדם כדי לשמור עליו ליום שלישי. ניכר שהוא בונה עליו לפינאלה של העונה. אמנם, גם ניצחון של מכבי תל אביב לא יחזיר אותה למאבק האליפות, אבל היא כן זקוקה לו, הן מסיבות יוקרתיות וגם משום שהעונה מבחינתה לא הסתיימה – יש גביע ויש גם חשיבות לסיום טוב שיוציא אותה לקיץ בתחושה שיש סיכוי להמשכיות בעונה הבאה.
השבועות הקרובים יהיו המבחן של ביטון. עם כל הכבוד להצגות מול מכבי נתניה והפועל ירושלים, הגיע הזמן להצטיין גם כשזה נחשב.
