ישנם כמה סוגים של משברים לשחקני NBA. יש את המשבר שעבר על ג'ה מוראנט, שאופייני להרבה צעירים שחורים מארה"ב שבאו מרקע קשוח וקיבלו חוזה ענקי, ונקרעים בניסיון לזגזג בין השכונה ו-"Keepin it real" לבין הדרישות המקצועיות והייצוגיות של הביזנס, ולא פעם קורסים תחת הציפיות והמתח.
יש את המשבר של יאניס אנטטוקומפו, שהשבוע הודה שב-2020 שקל לפרוש מכדורסל בגלל הלחץ. הוא נזכר איך סצינה קטנה ערערה אותו, כאשר הלך בלובי של מלון ושמע אישה אומרת לנכד שלה "תראה, הנה השחקן הכי טוב בעולם". הוא מספר ש"כן, נחמד לשמוע את זה, אבל זה המון לחץ, ההתמודדות הזאת. בשביל להיות הטוב בעולם, אתה חייב לשחק ככה, להתאמן ככה, להחזיק את עצמך, וזה לא קל". הוא כבר נפגש עם ההנהלה, דיבר על עזיבה, נמאס לו. "כולם, בכל מקום שאני הולך, כולם צופים בי, מסתכלים עליי. אין לי זמן לכבות את זה. להיות עצמי. פשוט, להיות אני".
ויש את המשבר של לוקה דונצ'יץ', שלפחות על פניו הוא שונה וייחודי, מאחר שנראה שרובו הוא לא אישי מנטאלי קלאסי, אלא יותר סביב הכדורסל עצמו. המשחק. חשוב להבהיר שייתכן שהדברים שייכתבו פה הם השלכה קלאסית של הכותב, שמייחס לאדם אחר רגשות, דחפים או תשוקות שהוא עצמו חווה – ובכל זאת, יש סיבות להנחה שדונצ'יץ' פשוט החל להיגעל קצת מהליגה, מההתנהלות, מהסטנדרטים, מהביזנס.
עוד בנושא
דאלאס מאבריקס נקנסה ב-750,000 דולר בגלל ההפסד המכוון
השתיקה הרועמת של דונצ'יץ' המחישה: "הוא רותח על הנהלת דאלאס"
דונצ'יץ': "אני שמח בדאלאס, אין מה לדאוג. הלוואי שקיירי יישאר"
דונצ'יץ' הוא "משלנו". הוא גדל על ערכים של ספורט אירופאי. על כדורגל אירופאי, כדורסל אירופאי, טירוף בלקני ביציעים. המהות של תרבות הספורט האמריקאית עדיין זרה לו. הוא מגיע מעולם שבו קבוצה שמפסידה בכוונה – יורדת ליגה, ולא מרוויחה מזה. עולם שבו הפסד מכוון מביא להשתוללות וזעם של האוהדים, ביקורת מהתקשורת, גועל וסלידה – ולא הבנה ש"זה חלק מהביזנס" והחלטה נבונה על רקע הנסיבות. אלה סטנדרטים אחרים. באירופה, למשל, המסורת דורשת מקבוצות להתאמץ גם כשהמשחק "לא מכריע" עבורן, אבל משפיע על מאבק האליפות. השבוע נערך המחזור האחרון ב-NBA עם מאבקי מיקום, וחצי מהקבוצות שיחקו בלי חצי מהסגל. ולאף אחד לא אכפת.
דונצ'יץ' עצמו מודה שהוא עדיין מחובר לערכים של אירופה. השנה אמר ש"אני רואה מדי פעם משחקי NBA, אבל ביורוליג אני צופה יותר". הוא טען ששחקני NBA "הרבה יותר מוכשרים מביורוליג, ובלתי אפשרי לשמור עליהם", אבל גם התעקש ש"100 אחוז קל יותר לקלוע ב-NBA מאשר ביורוליג" בגלל החוקים השונים וגם בגלל שזה "משחק יותר טקטי, יותר קבוצתי, יש לך פחות זמן". לדבריו, "כשהגעתי ל-NBA, מעולם לא ציפיתי להיות כזה סקורר טוב. מעולם לא הייתי סקורר באירופה. זה מאוד הפתיע אותי".
אפשר לדבר על הדעיכה שמתבטאת במספרים ובהפסדים, אבל במקרה של דונצ'יץ' שפת הגוף אומרת הכל. מעבר לכישרון, מדובר בשחקן שהיה נהנה להתעלל ביריבים שלו. כולו שמחה מתפרצת, חיוכים ועוקצנות. היה כיף לראות אותו מנענע את הישבן עם ריקוד "שימי" אחרי סלים גדולים, מלקק את האצבעות ושולח נשיקות לקהל, ובעיקר מייצר את התחושה שהוא רק רוצה לטרוף ולתת הצגות, לחגוג את המשחק.
ושוב, אולי זו השלכה, אבל לפחות מבחוץ נראה היה שמאז שקיירי אירווינג הגיע לדאלאס, משהו כבה בו. לאורך כל העונה הזאת דאלאס אכזבה והייתה לא יציבה, הטרייד היה מתבקש על רקע הצורך בריענון הסגל וייתכן שאף נעשה כדי להרים קצת את המוטיבציה של דונצ'יץ' – אבל ברור שהטרייד הזה מנוגד לכל מה שלוקה מאמין בו.
בסטנדרטים שלנו, זה קיצור דרך מעוות. החלטה מהירה, בניסיון לנצל הזדמנות, להסתער על מה שהשוק מציע: עוד כוכב, ששוב רב עם הקבוצה שלו, ורוצה לעזוב. ובשביל זה, מפרקים את "הקבוצה". מוותרים על חיבור וכימיה, ומשחררים את שחקני המשנה, אלה שהופכים קבוצה למה שהיא. כמה זה רחוק מאותה דאלאס נפלאה, שניצחה בגמר את מיאמי והכוכבים שלה. כמה זה רחוק מהמשחק שדונצ'יץ' גדל עליו – כדורסל קבוצתי, עם תנועה, הרבה שחקנים שנוגעים בכדור בהתקפה, מאמץ הגנתי ושלל קלישאות לא רלוונטיות.
אומנם דונצ'יץ' כבר מזמן זנח את העקרונות האלה ולמד להתאים את עצמו ל-NBA (עם התקפות שמורכבות מכדרור שלו וזריקה לשלוש), וחשוב להבהיר שלמעשה כל העונה הוא נראה מצוברח וממורמר (והרבה להתעסק עם השופטים), ולמעשה הוא עצמו הבהיר שהוא חווה משבר אישי שהוא "מעבר לכדורסל" (דיווחים על מתיחות במשפחה) – אבל אפשר רק להניח מה הוא הרגיש בשבוע שעבר, כשדאלאס החליטה לוותר על העונה והושיבה בצד את הכוכבים שלה בכניעה פומבית, בלתי ספורטיבית, מנוגדת לכל הגינות בסיסית, בהחלטה עסקית נטו, קרה ומרושעת, יממה אחת בלבד אחרי שדונצ'יץ' עצמו הצהיר ש"כל עוד יש סיכוי, אעשה הכל ואילחם". ומאחר שלפעמים גם תרנגולת עיוורת מוצאת גרגר, לא נותר אלא להסכים עם הפרשן סטיבן איי סמית שאמר ש"הבעיה של דאלאס היא לא קיירי, אלא הדיכאון של לוקה".
נדמה שזה דיכאון של כולנו. כבר שנים שאי אפשר לצפות בעונה הרגילה ב-NBA. כיף לראות תקצירים והיילייטס, אבל די מדהימה האדישות שבה מתקבלים שיאים ותצוגות קליעה גדולות. 50 נקודות, 10 שלשות, אף אחד כבר לא מתרשם מזה. הנתונים לא נספגים בתודעה, המשחקים לא מותירים חותם. במובן הזה, כולנו חווים את המשבר של לוקה. מסתכלים בעין עקומה על הצגה עקומה. הרקדנים נהדרים, אבל גם הרצפה עקומה.
כמובן שהכל משתנה בפלייאוף. הכל נהיה רציני יותר, הרמה עולה, יש חשיבות לכל משחק. ככל שמתקדמים בשלבים, לא מספיק רק כישרון ואיכות, אלא נדרשות גם התאמות טקטיות, הגנה, קבוצתיות, אימון. הבעיה היא שקשה לסלוח על זה. לא קל לאוהד להגיע לפלייאוף, ולשכוח את כל העונה הרגילה. את הזלזול ברוב המשחקים, את הסטנדרטים העלובים. הנזק נעשה.
סביר להניח שמהר מאוד שוב נישאב פנימה. החבר'ה האלה פשוט טובים מדי. פלייאוף ה-NBA זה עדיין הדבר האמיתי, מעמד השיא של הכדורסל, שבכל שנה מצליח להשכיח את הרפיון המקומם של העונה הרגילה. ועדיין נותרות התהיות למה הפערים כל כך גדולים, ואיך אנחנו מסכימים לקבל את זה.
מה דעתך על הכתבה?