איך אתם חולים על זה. יש מכות. קטטה על המגרש, אגרופים מונפים באוויר, תחושת התרגשות, שילוב של התפעלות ואימה. שחקן אחד נפצע קשה ברגל אחרי שהוטח לפרקט (שיואו ראית איך העיף אותו?). הוא נחבל בשפה ועזב על קביים, לא ברור מתי יחזור. פציעה רצינית, וואי וואי, חיה היאבוסלה הזה. אחרים מוטלים על הרצפה, מתרוממים ממנה בזעם, מסתערים בחזרה ללב ההמולה, חובטים בכל מי שלובש חולצה בצבע שונה. כולם דוחפים, לכאורה מנסים להרגיע, להפריד, אבל גם לשמור על כבודם, על חבורתם. יש מכות.
ילדים מבועתים ביציע. לא יעזור, הם תמיד מבוהלים. המציאות מתערערת להם מול העיניים. הקודים המוסכמים נשברו. קשה לסמוך על העולם. הרי עד הרגע הכל התנהל כרגיל, היה משחק, עם חוקים מוסכמים, הגבלות מוסדרות, כל מגע לא חוקי הוא עבירה. ופתאום בום, השחקנים מחליטים לשבור את הכלים. לעזאזל החוקים. לעזאזל המצלמות, המעמד, המסגרת. אפשר להגיד "איזה פחד", משום מה הנטייה היא להגיד "איזה כיף".
האבא ביציע פחות נהנה. הוא תופס את הילד באופן מיידי, לא מודע, עוטף אותו. שומר עליו. אוחז בו בניסיון לייצר תחושת ביטחון, אבל גם מגונן עליו פיזית, לך תדע מה יכול לקרות. לאן זה יגלוש. הוא מכיר מניסיון, זה יכול להתלקח כמו אש. אבל כמה דקות לפני כן גם האבא שבר את החוקים, וקילל בעצבנות. סביר להניח שהיה ממוקד במגרש, ולא הבחין בבנו מביט בו בתמיהה, בבהלה, מה קורה לאבא?
אבל אנחנו, מה אכפת לנו. אין כמו מכות של קבוצות רחוקות. אפשר להתענג בלב שלם. לצפות, בלי הצורך לגנות. הם לא מביישים אותנו, לא באחריותנו עכשיו לחקור, להעניש, לבדוק את עצמנו, להתייסר. יאללה תמשיכו. תפוצצו. אנחנו בינתיים פה, צופים בעניין. עוד לא ראינו דם.
עכשיו אפשר להתענג על השלב הבא: וואי וואי מה מצפה לריאל בבלגרד, הם הולכים להרוג אותם שם. כלומר, אנשים שביום יום נורמטיביים, שומרי חוק, רק רוצים לחזור הביתה בשלום – והנה הם בהתרגשות לקראת כל מחוות האלימות שמתכננים אוהדי פרטיזן לשחקני ריאל. הרי זה יהיה הרבה מעבר לאווירה עוינת. אלה קללות, תנועות מגונות, איומים, גם פנים אל פנים וגם דרך הרשתות, איומי מוות, של תקיפה, על המשפחה, הכל. אין, הם משוגעים שם בבלגרד, איזה טירוף. איזו רומנטיקה.
אבל זו הכל אלימות. כל אוהדי הספורט חיכו לרגע שבו לברון ג'יימס יביס את דילון ברוקס. הרי לא מספיק הניצחון, זה לא מספיק בוטה. כולם מחכים לרגע של ההשפלה הפומבית: לך אליו לברון, תגיד לו משהו. תקע לו אצבע בעין. תתקרב אליו, תצמיד את הראש שלך מול הפרצוף, דבר אליו טראש מתוק, תכניס לו. לא מספיק לנו לראות את השחצן מפסיד. אנחנו רוצים לתלות אותו בכיכר. המצלמות מתמקדות בברוקס. הלוואי שיזיל דמעה ויבכה, הלוואי ונראה אותו סובל.
הרי "מה שווה כל המשחק הזה בלי המטענים הרגשיים", כך נהוג להגיד. מטענים רגשיים. הרף עולה. אבוקות ביציע, צבעי אש, תחושה שהכל בוער. זה פלייאוף. שחקנים מזנקים על הפרקט, נאבקים על כל כדור, שואגים. זה הקסם של סדרות, שהיריבות רק מתפתחת, מתגברת, איבה של ממש. בגלל זה מכות הן הזיקוק הטהור של התהליך. הדובדבן שעל הקצפת. קיצור דרך. התסריט המועדף לסיום העימות. מפתיע שלא כל משחק נגמר ככה.
היה כיף לשמוע את התגובה הסוערת של יאניס אנטטוקומפו כלפי העיתונאי, ששאל אותו אחרי ההדחה של מילווקי מהפלייאוף "האם זה כישלון". יאניס ענה יפה, ובצדק התשובה שלו עוררה הרבה הדים, אבל למעשה היא הייתה ההפך מהאווירה האלימה סביב המשחק. אווירה שבה הפסד והדחה הם מיד "כישלון", רק כדי להקצין ולהלהיט, כי "אכזבה" זה משעמם, ומ"אכזבה" אין עריפת ראשים.
בתקופה האחרונה יאניס סיפר על הקשיים שלו כספורטאי מקצועני, ובתשובה שלו לעיתונאי רק ביקש לשים דברים בפרופורציה הנכונה, במיוחד על רקע העובדה שאחיו של מאמן מילווקי נהרג השבוע בתאונת דרכים, דבר ששם את כל הכדורסל בפרספקטיבה אחרת. למעשה, הוא רצה לומר לעיתונאי: "מה אתה יודע על מה שעובר עליי? על המאמץ שאני משקיע? באימונים, בהכנה מנטאלית. האם פעם עלית למשחק פלייאוף עם כאבי גב תחת משככי כאבים? האם אתה חושב שלא רציתי לנצח? שזלזלתי? שלא הקרבתי את הגוף שלי? האם שמרת פעם על ג'ימי באטלר? למה לא ליהנות מההתעלות המדהימה שלו, במקום לחפש אשמים וכותרות משפילות?".
לרגע אחד החיפוש אחר "כישלון" נראה אלים ושגוי. דברים מהלב, של ספורטאי שעשה את המיטב, שמבין שזה משחק, ואם יש מנצחים חייבים להיות מפסידים. ברגע אחד, אנטטוקומפו הצליח להעביר קצת נשמה טהורה בסביבה רעילה.
