המועמד הטבעי: מה עמד מאחורי מינוי מסאי דגו למאמן מכבי חיפה?

למעלה מ־50 אלף איש התכנסו השבוע מחוץ לאצטדיון החדש בחיפה, כדי לחגוג את האליפות ה־15 של מכבי חיפה ב־40 שנה. לא ברור איזה מספר מהשניים מרשים יותר – כנראה השני, בכל זאת – אחת מכל ארבע אליפויות בעידן שלוש הנקודות למשחק הלכה למכבי חיפה. מכבי ת"א לקחה בפרק הזמן הזה רק תשע אליפויות, פחות מרבע. הפועל ת"א לקחה ארבע. בית"ר ירושלים שש. הפועל ב"ש שלוש. בני יהודה, הפועל חיפה ועירוני קריית שמונה זכו באחת כל אחת. 15 מ־40.

בתחילת העשור הקודם אחוז ההצלחה היה אפילו מרשים יותר, כשבמאי 2011 מכבי חיפה עמדה על 12 אליפויות ב־28 עונות משחקים. מכבי חיפה כמעט הלכה לאיבוד, היה נדמה שזה נגמר ושהלפיד עובר לקבוצת פריפריה גיאוגרפית אחרת (ב"ש, נניח), אבל אז האוויר של ברק בכר בב"ש נגמר, הוא ואלונה ברקת נפרדו, וכשיעקב שחר החליק ימינה על התמונה שלו בטינדר של המאמנים, בכר לא היסס לרגע. המאץ' הסתיים בשלוש אליפויות רצופות ובהפיכתו של בכר למאמן (כמעט) הכי מעוטר בתולדות הכדורגל בישראל (במקום הראשון עדיין ניצב דרור קשטן, שמוביל בהפרש גביעים).

בסתיו 97' התחילו ב־NBC ללחוץ על ג'רי סיינפלד להמשיך את הסדרה המצליחה שלו, אולי שמעתם עליה פעם, לעונה עשירית. ברשת היו מוכנים לתת לסיינפלד הכל, כולל הכל. אבל סיינפלד, כך הסביר כמה שנים מאוחר יותר, הבין שהוא חייב לחתוך עכשיו, כשכולם מחייכים ולכולם יש טעם טוב. וזה בדיוק מה שעשה ברק בכר, שעזב את מכבי חיפה אחרי האליפות השלישית ברציפות. בכר הבין יפה מאוד שעדיף לא להתמודד באתגר האליפות הרביעית ברציפות – בכל זאת, זה לא קרה בכדורגל הישראלי יותר מפעם אחת (הפועל פ"ת בשנות ה־60), ובמקום זה הוא פשוט יכול להשאיר את כולם עם טעם טוב בפה. מסרביה הוא יוכל לעקוב אחרי מכבי חיפה בנחת.

ומה מכבי חיפה עשתה מול האתגר הזה? ישבה וחשבה כיצד להתמודד עם האתגר הזה, של האליפות הרביעית. מאמן ישראלי טוב יותר מבכר – לא ימצאו. מאמן מהשורה הראשונה באירופה – לא יבוא. מאמן מהשורה השנייה/שלישית באירופה – אולי יבוא, אבל מי אמר שיביא אליפות (ודי לחכימא בקראנקה)? הלחץ והציפיות יהיו מטורפים, הרבה יותר מהסיטואציה שבה בכר היה ממשיך. איך יוצאים מהפלונטר? ובכן, מסאי דגו.

מי שאומר על מסאי דגו שהוא מונה כדי להיות בובה של גל אלברמן – לא מבין מהחיים שלו. קריירת האימון (הדי צולעת, יש לציין) של דגו נקטעה לפחות פעם אחת משום שהתעקש להיות הסמכות המקצועית העליונה – הוא לא שיתף את טום שלח בהפועל כפ"ס, ובתגובה שום יצחק העיף אותו הביתה. אז נכון, כפ"ס של שומי דומה למכבי חיפה של יעקב שחר רק בזה שלשתיהן יש פ' בשם, וגם זה בספק – אבל יש מצב שדגו, שלכל הפחות מודע לסתלבט עליו בהקשר הזה, רק יהפוך לעקשן יותר. בטח כשאור הזרקורים כולו עליו.

אגב, גם ההשוואות בין רוני לוי ואריק בנאדו, שעלו מקבוצת הנוער של מכבי חיפה לבוגרים, לבין דגו – לא רלוונטיות. בעיקר משום שדגו לא היה כוכב מכבי חיפה כשחקן פעיל. את המעמד של רוני לוי ובנאדו בכרמל, בטח בעת מינוים, אי אפשר להשוות לזה של דגו – וזה מבלי להפחית במקצועיותו, חלילה.

המינוי של דגו, בקיצור, הוא טוב לכולם: מכבי חיפה נותנת הזדמנות למישהו מתוך המערכת, יכולה לעבות את תקציב הרכש, מקטינה את הסיכוי שהציפיות ממאמן נוצץ יחנקו אותה בעונה הבאה; דגו זכה להזדמנות שכמעט כל מי שיש לו תעודת פרו חולם עליה – הוא יכול רק להצליח כאן, כי הציפיות ממנו, אצל הציניקנים בעיקר, אפסיות; הכדורגל הישראלי כולו מתבונן איך מאמן מקומי מועדף על פני האופציה הזרה – ועוד לא בקבוצה מדרג ביניים אלא אצל האלופה, לא פחות.

ולכן, גם אם יש שיקולים ציניים של מכבי חיפה (וכן, החשוד הראשי הוא גל אלברמן) סביב המינוי של דגו, נראה שמדובר במהלך חיובי ונכון. יעקב שחר התייחס למינוי בתחילת השבוע והזכיר שגם לו לא היה ניסיון לפני 30 שנה, והוא צודק. אם נמשיך לחפש עוד מאותו דבר, נקרוס לתוך עצמנו. הגיע הזמן לדם חדש, גם אם הוא הוזרם בין השאר על בסיס שיקולים ציניים כאלה ואחרים.