הנאום של גיא לוזון לפני המשחק של הנבחרת הצעירה מול גרמניה אולי גרר קצת ביקורת בקרב אוהדים, אבל לא הפתיע אף אחד, וככל הנראה לא חרג מהסטנדרטים של השיח הכדורגלני. "שמתי עליכם 100 אלף שקל", אמר המאמן בסגנונו המוכר, בניסיון להביע אמון בשחקניו, ואומנם צורם שהוא גורר את בחורינו הצעירים לשיח על ליינים והימורים, אבל בסך הכל זה היה נאום לגיטימי. הלא מדובר בחדר הלבשה, בניסיון לתת מוטיבציה, בדיבור פנים אל פנים, בפנייה לרגש, ברצון כן להבהיר לשחקנים שהוא מאמין בהם למרות שאחרים אולי לא, זו שפה כדורגלנית די שגורה.
מאמנים בעולם: הוראות טקטיות, מיקומים, שמירות אישיות, סגנון לחץ
— Bar Katzir (@Bar__Katzir) June 23, 2023
לוזון בנאום לשחקנים שלו: שמתי עליכם 100 אלף שקל pic.twitter.com/DiEzDM916M
אבל מעבר לכוונות הטובות של לוזון ולרצון האמיתי שלו לעודד את השחקנים, ואפילו מעבר לאפקטיביות של ה"נאום" ולשאלה על מידת ההשפעה וההצלחה שלו, עולה סוגיה אחרת: התחושות שזה מעביר בקהל הרחב. האם האוהד שצופה בזה צוחק, או מתבאס. האם הוא משועשע, או נוחר בזלזול ובייאוש. האם הוא מרגיש שזה ממלא אותו בגאווה פטריוטית וברצון לנצח, או שמא בדיוק להפך, ממלא אותו בבוז ובכעס ומרחיק אותו מהנבחרת.
זו בסך הכל שורה קטנה מנאום זניח, אבל גיא לוזון הוא סמל. לא נגזים ונאמר שהוא הפרצוף של הכדורגל הישראלי, אבל הוא כן ייצוג של איזשהו פן של הענף, הוולגרי, המתריס, האנטי ממלכתי, הבוטה וגס הרוח, המוכר לנו היטב. אפשר כמובן לקבל את זה בהשלמה ובחיוך. להבין שאלו בסך הכל כדורגלנים צעירים, מלאי אדרנלין, שאין טעם להכביד עליהם במילים גבוהות שלא יצליחו לגעת בהם. אפשר לצחוק מהסגנון העממי, מבחירת המילים האומללה, לגחך בלב ולהשוות את הנאום הזה לטקסטים פארודיים של "בובה של לילה" ו"אנחנו על המפה", להיזכר שזו המציאות הישראלית, וזה מה יש, מה הטעם לרטון.
ואפשר גם להתמרמר. אולי זה עניין של אופי, אולי זו חמיצות, אבל אפשר להבין למה זה מעיק. אולי זה קשור לעבר של המאמן, שרק לאחרונה, אחרי ההעפלה ליורו, שלח רמיזות מביכות על החגיגות שהוא סידר לכולנו בבוקרשט. כי מה לעשות, יש גם צד כזה, טרחני ושמרני, שעדיין לא מקבל בהשלמה את גזירות הגורל האלו, ועדיין מצפה מאדם בתפקיד ממלכתי לדבר בצורה מכובדת, ייצוגית, כזאת שתעורר כבוד, הערכה והזדהות, ולא לגלוג והשלמה שזה מה שיש.
העניין הוא שזה לא רק גיא לוזון, ולא רק הנבחרת הצעירה, כי גם בנבחרת הבוגרת יש בעיות הזדהות וקושי להתחבר, בין השאר בגלל הדמויות בראש המערכת, המאמנים אלון חזן ויוסי בניון (שלפחות בתחושה הוא הרבה מעבר למנהל המקצועי). השניים האלה כבר תקופה ארוכה לא יורדים טוב בגרון של חובבי הנבחרת, בין אם זה בגלל בחירות מקצועיות או עימותים פומביים והסתבכויות בפרשות מיותרות.
אם נוסיף לכל זה את העובדה שהנבחרות הן תחת ההתאחדות לכדורגל, עוד גוף שלא אהוד במיוחד בקרב אוהדי הכדורגל, נקבל מצב בעייתי מאוד, שנמשך כבר שנים: נבחרת ישראל עולה למגרש, ואוהד מרגיש אמביוולנטי. אין הכוונה להייטרים שטופי השנאה, שתמיד אנטי; אלא לקהל הרחב, לאוהד המצוי. יש יותר מדי דברים שמונעים מהאוהד לצפות במשחק הנבחרת בלב נקי, עם תמיכה מלאה. בשורה התחתונה, הרוב המוחלט בעד הנבחרת, אבל כל אוהד יכול למצוא משהו מעודד במפלה שלה, נקודת אור שתשמח אותו.
ואז, בכל פתיחת משחק, מתרחש נס קטן. בכל פעם מחדש שירת "התקווה" מרככת את הלב (באופן אירוני, גם אלו שלא שרים את ההמנון ממחישים את המצב המורכב ומחזקים את תחושת האחדות), והכל נשכח. או לפחות הרוב. אחרי הכל, ישראל מול גרמניה, מה עוד צריך להוסיף. ואז הצלת פנדל בדקה הראשונה, ואנחנו שוב קופצים מהכיסא. גלוך משתחרר מהשומר, ומספק בישול אדיר. תורג'מן מפרפר בלם גרמני חסון, וכובש גול אדיר. הכדורגל כל כך חזק, המשחק עצמו כל כך סוחף ועוצמתי, שהאירועים עצמם מצליחים להשכיח כל מה שמסביב.
נבחרת הנוער היא זו שהצליחה לשנות את התמונה ולייצר חיבור ואמונה סביב הכדורגל הישראלי, ותחושת אהבה תמימה שחזרה לנבחרות כדורגל ישראליות, גם בזכות הקסם האישי והסוחף של אופיר חיים ובעיקר בזכות הניצחונות וההישגים שהפיחו תקווה. הנבחרת הבוגרת היא כבר סיפור מורכב יותר, מלא היסטוריה, ציניות וייאוש, אבל הנבחרת הצעירה היא איפשהו באמצע. היא גם מעוררת איזושהי אופטימיות מעצם השתתפותה בטורניר גדול ומהעבר המוצלח שלה, גם כוללת חלק מהווינרים של נבחרת הנוער, ובכלל, היא לא הנבחרת, אלא הנבחרת הצעירה, משמע רעננה, נקייה יותר, רחוקה מהריקבון שצפוי לה בבגרותה.
אבל עדיין יש מעליה את הצל של לוזון, שמקשה ומעיב. היא עדיין חלק מההתאחדות הזאת, ממוסד הנבחרות הכושל והמאכזב. על הכתפיים של השחקנים האלה יש משא כבד, עול ומרמור שהצטברו במשך שנים. בינתיים גלוך ותורג'מן, פרץ וג'אבר, גנדלמן ולמקין, מצליחים לעשות פלאים. הכישרון שלהם דוחק הצדה את כל הכשלים, משכיח את הייאוש, ואפילו מחפה על המאמן. זה ממש לא מובן מאליו.
