תודה ושלום: הייאוש מאחורי ההודעה "אתה לא בתוכניות"

אין פה שום כוונה להביע רחמים על שחקני כדורגל, חס וחלילה. גם הם ברובם מודים שהם ברי מזל. הם נראים טוב, חלקם מרוויחים טוב, יש עבודות קשות יותר. אומנם עם השנים ספורטאים מקצוענים חושפים יותר ויותר בעיות נפשיות רגשיות וקושי להתמודד עם לחצים וחרדות, אבל אין ספק שרובם יודעים להעריך את המתנה שניתנה להם, כמה מאיתנו זוכים להגשים חלום ילדות?

ובכל זאת, מדי פעם קשה שלא להזדהות עם הקשיים הייחודיים שלהם. מדי פעם קורה רגע קטן, שפתאום עוזר לאוהד לזהות את המורכבות בקריירה המוזרה והפתלתלה שלהם, מלאת העליות והירידות הדרמטיות, שברובה נעשית לעיני הציבור ומדווחת בכותרות צעקניות בתקשורת. כמו, למשל, המשפט הבנאלי "אתה לא בתוכניות".

מדובר בעוד מונח ספורטיבי שגור, שמתקבל בטבעיות, בלי לעורר מחשבה מיוחדת, אבל מה זה אומר באופן מעשי, כשקבוצה מבשרת לשחקן שהוא לא בתוכניות המקצועיות? לא רק שהמאמן החליט שאין לו יותר מה לתרום. לא רק שהקבוצה מעדיפה שחקנים אחרים. היא ממש מדיחה את אחד מהם. פולטת אותו החוצה. היא בעצם אומרת – "נכון, החתמנו אותך על חוזה, אבל טעינו, אתה לא שווה את הכסף. מותר לטעות. קורה. ועכשיו תבין, אנחנו ממשיכים הלאה, בלעדיך. יוצאים למחנה אימונים, אבל לא רוצים שתבוא איתנו. יש לנו הרבה תוכניות לקראת העתיד, אבל אתה לא נכלל בהן. אז אנא, תיפרד מ'החברים', תחזיר את האוטו, פנה את הדירה, ודבר עם הסוכן שלך, שימצא לך קבוצה אחרת. כי אנחנו, אותך, לא רוצים יותר".

כמובן שפיטורים הם דבר שבשגרה בשוק העבודה, ורובנו חווינו פיטורים, או הודעות מבאסות ממעסיקים על שינוי בתנאי העבודה. כולנו עלים נידפים שמובכים יום אחרי יום בקשיי הפרנסה שלנו ובמרדף אחרי חיים בכבוד. ונכון, לפעמים ההודעה "אתה לא בתוכניות" היא רק חלק ממשא ומתן, ניסיון לפתוח את החוזה ולהקטין משכורת. וגם אם שחקן כבר לא בתוכניות, הקבוצה מחויבת לחוזה שנחתם. שוב נבהיר ונזכיר שרוב המועסקים בשוק העבודה סופגים מהלומות והשפלות מדי יום, בסכומים הרבה יותר קטנים, בעבודות הרבה פחות נחשקות. אבל הפומביות הזאת, היא בלתי נסבלת.

כי לא סתם מודיעים לשחקן שהוא לא בתוכניות, אין פה שיחה מלב אל לב ונציג שנשלח אליך הביתה על מנת לבשר את הבשורה, ולאחריה אדם שמתכנס בעצמו ומחפש פתרונות עם קרוביו ומשפחתו – אלא זו בדרך כלל הודעה קרה, חדה, נחרצת וסופית, חד צדדית, שמפורסמת מיד בתקשורת. כולם יודעים שנזרקת, פוטרת, שהמאמן החליט שאתה כבר לא ברמה המתאימה, לא ראוי לחוזה שלך, שאין בך תועלת, שהתקבלה החלטה להדיח אותך. הכל בפרהסיה, לעיני כל, גורלך הוא ציבורי.

כמובן שאין להשוות הודעה מסוג זה לנעשה בשוק השחקנים בארה"ב, שם שחקנים מועברים בטרייד מעיר לעיר, מהרגע להרגע, נעקרים עם בני משפחתם ליעד רחוק, לפעמים בלי שניתנת להם זכות לסרב. מדי פעם אף קורה שהוא מתבשר על הטרייד בתקשורת, בעבר זה אף קרה בשידור חי. יש מידות שונות של ניכור ואכזריות, אבל אפשר לדמיין את תחושת הבגידה שמרגיש שחקן.

ובכל זאת, רק לעתים נדירות מזדמן לאוהד להזדהות עם השבר שחווה הספורטאי, שמקבל הודעה כזו. ייתכן שזה לא מגיע כהלם מוחלט, אולי נזרקו לו רמזים והועברו לו מסרים בסוף העונה ובפגרה, אבל האין גם זה ממחיש הליך סוחט עצבים, שבו אדם נמצא בחוסר ודאות לגבי עתידו, מחכה לבשורה? ומי בכלל מקבל את ההחלטה? אם, נניח, היפותטית, קראנקה מחליט על שחרור אבי ריקן, ומפוטר שבועיים אחרי זה, האין זה מתסכל, מקומם, מעוות?

ואם זו אכן רק עוד דרך לניהול משא ומתן, הרי סביר להניח שגם זה שלב לא קל, שבו תפוקה של שחקן נבחנת בפומבי. וכך, למשל, אם מתפתח דיון בנוגע לדור מיכה, שמשוחרר מבאר שבע, ומגלים שהוא מקבל כ-300 אלף יורו נטו לעונה (100 אלף שקל לחודש!) והמאזן שלו הוא שער אחד וששה בישולים – הרי שפתאום זה כבר לא שחקן, אדם, חבר לקבוצה, אלא עניין עסקי נטו, תפוקה ותמורה מול עלות.

כי בסופו של דבר, "אתה לא בתוכניות" מזכיר שזה ביזנס. הוא מערער את כל הפאתוס של החיבור הרגשי. את כל התפיסה שקבוצת ספורט היא לא עוד מקום עבודה, אלא "משפחה". הרי שחקנים אומנם נדרשים למקצוענות אבל בוודאי שנקשרים. מצופה מהם להזדהות עם המועדון, להילחם עבור הסמל – אבל ברגע שאינם ברמה הנדרשת, ברגע שהגורמים המקצועיים מחליטים שהתפוקה לא מספקת, הם משוחררים לדרכם, ליעד הבא. בעולם עסקי כזה, קשה לייצר הזדהות וחום. אבל מתברר שכולנו כבר התחשלנו והתרגלנו. ממשיכים הלאה, קדימה. אנחנו לעונה הבאה, הוא לקבוצה החדשה. סביר להניח שיונף על הכתפיים באימון הבכורה ויצופה ממנו לתת את הנשמה. גם זה עלול שלא להספיק.