יש אירועים בחיים שאדם מבין את גדולתם רק בדיעבד, במבט לאחור, ויש כאלה שאתה חש את גדולתם כבר במהלכם. למשל, כשאתה רואה קלאסיקה, מזהה אותה מתפתחת ומתהווה לנגד עיניך בשידור חי, והיא לא נגמרת. הרי לא רק גמר ווימבלדון אתמול (ראשון) עבר כמה גלגולים, גם הצופה, שהתחיל את הצפייה באחר צהריים חם ולח, נמשך ונמתח עם הקרב הזה עד שעות הערב, ברקע ארוחה ומקלחות, החושך כבר יורד, ולכל אורך הזמן הזה השניים לא מרפים, עדיין חובטים זה בזה בכל הכוח במגרש המרכזי, מ-16:00 עד 21:00 בלילה.
הכל היה סמלי בגמר הזה, כמעט קלישאתי: האלוף המכהן מול היורש הטוען לכתר, ההווה והעבר מול העתיד, איכות הניסיון מול רעננות הנעורים, ולמרות הקלישאה, כלום לא יהיה מוגזם לומר. הם באמת נלחמו עד טיפת הזיעה האחרונה. הם באמת סחטו כל שריר בגוף, זינקו על הדשא, השאירו הכל על המגרש. בסופו של דבר, כל האמירות האלה כבר הפכו לריקות וחסרות משמעות – "ענק, מדהים, הגדול בכל הזמנים" – וכולן מתגמדות מול התחושה עצמה, שחזקה מהכל: איזה משחק!
עוד בנושא
יחי המלך החדש: אלקראס זכה בטורניר ווימבלדון אחרי שגבר ב-5 מערכות על דג'וקוביץ'
אלקראס: "חלום שמתגשם", דג'וקוביץ': "הפסדתי ליריב טוב ממני"
דג'וקוביץ' מתחרט על 2 מכות מכריעות, וטוען: "מעולם לא שיחקתי מול שחקן כמו אלקראס"
נדאל בירך את אלקראס: "הענקת לנו שמחה אינסופית". קיריוס נותר בהלם
יש אלוף חדש. היורש הצעיר, שהשלים ניצחון שבמשך כל כך הרבה רגעים נראה בלתי אפשרי. כי אם מדברים על גלגולים והתפתחות של משחק, הרי שהפתיחה נראתה נורמלית, וכמו בחצי גמר רולאן גארוס, אלקראס לא עמד בלחץ והתפרק. באותם רגעים היה קשה לדמיין אותו מנצח מערכה אחת, שלא לומר שלוש מתוך ארבע הבאות. אבל אז הוא התעשת והשלים את המהפך, בזכות טניס מבריק, מלא אמונה, ובעיקר אמיץ.
כן, אומץ. כי כדי לנצח את האלוף המכהן, אתה חייב לערער אותו, לשבור אותו, לשחק בלי פחד. להסתער. להפציץ לפינות, לחפש את הקווים, להאמין בעצמך – גם כשהידיים רועדות ואתה נדרש לעדינות ורגישות של דרופ-שוט. אם יש משהו שאלקראס יכול לבנות עליו, זה בדיוק זה. מעבר למהירות המטורפת, הטכניקה, הכושר הגופני – לילד הזה אין פחד. דג'וקוביץ' ניסה עליו את כל הטריקים – לקח פאוזות ארוכות, הקפיץ והקפיץ, גרם לו לחכות על המגרש אחרי הפסקת שירותים ארוכה, אפילו אחז ברגל לרגע כדי לרמוז על כאבים, אבל כלום לא נגע באלקראס. יש לנו שור חדש.
אם טניס הוא מאבק כוחות מנטלי, דג'וקוביץ' הוא אמן בתחום. הוא יודע לנצל את החוזקות שלו, ונהנה מזה. הוא הצהיר השנה ש"אני אוהב שהיריבים שלי מגיעים לשובר שוויון בפחד ויודעים שאני מצטיין בזה, זה מצב אידיאלי עבורי". אבל מתברר שאלקראס הוא יחיד במינו. זה היה רגע סמלי, מלא משמעות, כי עד לאותו שובר שוויון של המערכה השנייה דג'קוביץ' נראה בלתי מנוצח בטיי-ברייקים. כאילו פיתח מומחיות ייחודית שמאפשרת לו לא רק להיות חד ומדויק, אלא לשתק את יריביו, לגרום להם להבין שאיו ביכולתם, שהם עומדים להפסיד. הניצחון של אלקראס היה כמו רוקי שגרם לדראגו לדמם לראשונה, שהוכיח לעצמו ולעולם שדג'וקוביץ' פגיע, רק בשר ודם. מאותו רגע, הכל נפתח.
ואז הגיע הניצחון במשחקון שאין ברירה אלא להמשיך בקלישאות ולהגדיר אותו כ"מיתולוגי". משחקון שנמשך 27 דקות, כלל 32 נקודות, 13 פעמים שוויון ו-7 אפשרויות שבירה. כל כך סוחט נפשית ופיזית, כל כך מעייף, בסך הכל משחקון אחד. אבל אף אחד לא ויתר, ומתישהו הוא הפך לפרנציפ. העובדה שאלקראס ניצח בו נתנה את התחושה שהמשחק בידיים שלו. דג'וקוביץ' נראה עצבני, עייף, בנחיתות. אז איך אף אחד לא הופתע שהוא שוב חזר?
כמו תמיד בטניס, במקביל למכות המרהיבות, הפן המנטאלי עוצמתי. קשה להבין איך ספורטאי מצליח להתעשת כל כך מהר ולהפוך את המשחק. איך הוא מצליח לשמור על גישה חיובית, למרות שהרגע ניפץ את המחבט ו"איבד את זה". אבל דג'וקוביץ' התעשת. הוא חזר וכפה מערכה חמישית. בפתיחתה נדמה היה שהמומנטום לצדו, שמפה אלקראס כבר לא יוכל לחזור. אבל שוב קיבלנו מהפך. שוב התעלות בלתי מוסברת. עוד התפתחות מפתיעה בעלילה לא הגיונית, שאי אפשר לדעת איך היא תיגמר. אלה הרגעים שבהם אדם אומר, היה שווה להשקיע חמש שעות. חבל שנגמר.
אז עכשיו אין ברירה וחובה להלל את אלקראס ולתהות כמה רחוק יגיע, האם יוכל להשתוות לסטנדרטים של שלושת הגדולים, אבל דווקא אתמול הבנו עד כמה זה רחוק. אומנם הראש שלו נראה במקום הנכון (בהנחה שיצליח לשמור על הגוף), אבל כמה זמן אפשר להמשיך ככה, עם העוצמות הרגשיות? איך אפשר לייצר כזאת המשכיות, לאורך כל כך הרבה שנים? לתת את אותו פייט על הבמה המרכזית גם בשנת 2040?
האם אלקראס יוכל להגיע ל-23 גרנד סלאמים? האם יצליח להגיע ל-46 חצאי גמר גרנד סלאמים? ל-34 ניצחונות רצופים בווימבלדון? למאזן 3:58 בגרנד סלאמים בטווח של שלוש שנים? האם יצליח חמש פעמים (!) בקריירה לרשום רצף של 26 ומעלה ניצחונות בגרנד סלאם? כן, חמש פעמים, בין 2011 ל-2023, רצפים של עשרות ניצחונות גרנד סלאם? האם יוכל עד גיל 36 לשמור על כזאת יכולת גופנית? להמשיך להילחם בכזאת נחישות בבני 20 רעבים מלאי אנרגיות? האם עוד 17 שנה, כשיפסיד בגמר ווימבלדון, זה יקרה רק אחרי 27 משחקים, לכישרון של פעם בדור?
כך שאיכשהו, דווקא ההפסד אתמול המחיש את הגדולה של דג'וקוביץ'.
מה דעתך על הכתבה?