1. כמעט, איזו מילה אכזרית
זה היה החומר שממנו עשויות אגדות. בהגיעה למשחק החשוב ביותר שלה באליפות אירופה, לפני פחות משבוע, נבחרת העתודה הישראלית הייתה חרדה מנשירה לדרג ב'. בתגובה, היא הדהימה את אלופת העולם והיבשת. ואז היה משחק חשוב יותר, וגם בו ניצחה, וחשוב עוד יותר שבו כבר טיילה, ואז בא המשחק הכי חשוב שיכול להיות, מול היריבה הכי מפלצתית שיש. והיא כמעט עשתה את זה.
כמעט. איזו מילה אכזרית.
צרפת המפחידה התייצבה לגמר במאזן מושלם של 0:6, וניצחה בפער ממוצע של 32 נקודות, יותר מכל נבחרת אחרת בתולדות הטורניר. אבל את ישראל היא לא הצליחה להכניע. לפחות לא בזמן החוקי.
מתוך 240 דקות עד אתמול (ראשון), הצרפתים פיגרו למשך 27 בלבד – וישראל הובילה עליהם במשך 16 דקות נוספות. פיגור השיא שלהם, עד אמש, עמד על שבע נקודות. בתוך פחות מארבע דקות כבר ברחה ישראל לשמונה הפרש.
לראשונה בטורניר, נבחרת הטריקולור ירדה מ-80 נקודות ב-40 דקות. ולראשונה, היא מצאה את עצמה בפיגור במהלך הרבע הרביעי. במשך 19 שניות בלבד צעדה ישראל ביתרון במחצית השנייה, בתזמון כמעט מושלם.
כמעט. איזו מילה אכזרית.
דני וולף, הסינדרלה שאיש לא ידע על קיומה, יסחוב איתו בלילות את החטאת העונשין הגורלית. ולאלו שתמיד שואלים אם יש מגיע בספורט, אז הנה התשובה הניצחת והסופית – אין מגיע. כשדווקא השחקן הזה מחטיא דווקא את הזריקה הזו, אין עוד צורך בהוכחות. בתסריט הזה היה הכל חוץ מצדק.
2. שחקן יורוליג אחד, דווקא בצרפת. נועם יעקב
ב-31 שנות קיומה של אליפות אירופה לנבחרות עתודה, רק שני שחקנים קלעו יותר מנועם יעקב במעמד הגמר; איגור ראקוצ'ביץ' האגדי הרשית 37 עוד לפני שהרכז הישראלי נולד, ולאדווין ג'קסון היו 32 ב-2009, כששיחק בווילרבאן (מזכיר מישהו?). יעקב נעצר על 31 נקודות, ועקף בדרך את ניקולה מירוטיץ' (29) וסרחיו יוי (24).
קל להתרכז בכוכבים הקלאסיים של הטורניר. מהגמרים הקודמים של ישראל בטורניר זוכרים את דני אבדיה וים מדר, את יובל זוסמן ותמיר בלאט, את יותם הלפרין ורביב לימונד, את טל בורשטיין ויניב גרין, וכעת גם את וולף ויעקב – אלה עם הבייגלה סביב הראש.
אבל לרובם, זה לא מבטיח דבר, לפחות לא בטווח המיידי. להצטיין מול שחקנים בגודל ובגיל שלך זו משימה קשה אם כי הגיונית, בעוד שהתמודדות והתמרפקות עם זרים אתלטיים ועם כוכבים מנוסים ומעוטרים היא כבר סרט אחר לחלוטין. למגרש בהראקליון עלו אתמול 21 שחקנים; נכון לעכשיו, רק אחד מהם יופיע בעונה הקרובה ביורוליג, ואפילו מצרפת. וילרבאן הקדישה פוסטים וציוצים מיוחדים להצגה של יעקב, ויש לה במה להתגאות.
ושוב, זו רק ההתחלה. כי בעוד יד אחת של איש המדיה בליון שיגרה פרגון לישראלי, היד השנייה (על פי פרסומים זרים) כבר עיצבה את הוולקאם לפריס לי. יעקב לא השלה את עצמו שהוא עומד להיות רכז ראשון בעונה הקרובה, וידע מראש שננדו דה קולו ודי בוסט יהיו שם לצידו כדי להישאר; גם הבאתו של גארד נוסף בדמותו של לי אינה מכת מוות לסיכוייו לקבל דקות בבמה המרכזית, אבל היא בוודאי הופכת את המשימה לקשה ומורכבת יותר (נ"ב: ואולי דווקא בוסט הוא זה שנמצא עכשיו בבעיה?).
והזאב וולף, הוא חוזר עכשיו לספסל הלימודים בייל. וכנראה גם לספסל הכדורסל, אחרי שבע דקות בלבד שקיבל בעונת הרוקי שלו. אחרי שהתגלה לעולם, מחכה לו המשימה האמיתית – שאותה יהיה חייב לבצע הרחק מאור הזרקורים ומעינים של הסקאוטים שהופתעו לגלות אותו. בזכות העובדה שגדל כרכז, לפני שגבה בצורה בלתי פרופורציונלית, הוא יכול ליהנות מאינטליגנציית משחק ומסגנון ייחודי שמזכיר שחקנים מהצד האירופי של הליגה הטובה בעולם. אם יידע לחזק את פלג גופו העליון, ייתכן שמתחילה להירקם לה אגדה בקנה מידה ישראלי.
3. רק תדמיינו את נבחרת ישראל העתידית
גמר ב-2017. אליפות ב-2018. עוד אליפות ב-2019. הפסקת קורונה ב-2020 וב-2021. חצי גמר ב-2022. גמר ב-2023. נבחרת העתודה הפכה כבר לשושלת, ועם כל הכבוד להישג של הצרפתים – הם בסך הכל השתוו אליה הלילה במספר הזכיות באליפות אירופה בקבוצת הגיל המדוברת.
אין מצב שקצב גידול השחקנים בכדורסל הישראלי לא יבוא לידי ביטוי גם בבמה החשובה באמת. אז נכון, יורובאסקט 2022 התברר ככישלון קולוסאלי, והיו לו גם לא מעט סיבות שלא כולן קשורות במשחק עצמו. בשנה הבאה תמשיך ישראל הצעירה ליהנות מוולף ויעקב, ותקבל לצידם עוד כוכב נוצץ בדמותו של בן שרף (החלמה מהירה!).
וכשהילדים האלה יגדלו קצת, ויצטרפו לאבדיה, מדר, בלאט ורומן סורקין, ויגיעו לבשלות, ההישגים בנבחרת הבוגרת יהיו חייבים לבוא גם הם.
