עוד נגיעה: כמה תיאוריות גדולות אפשר לבנות על שער אחד קטן?

סביר להניח שאילו הבעיטה של גבי קניקובסקי בתוספת הזמן לא הייתה פוגעת ברגל של שחקן בלארוסי, הכדור לא היה מכניע את השוער. אי אפשר לדעת בוודאות כמובן, אבל זאת התחושה, שאלמלא ההסטה הקטנה, השוער היה עוצר את הבעיטה, כפי שעצר את כולן עד לאותו שלב. אבל ככה זה בכדורגל, וככה זה בפיזיקה: הכדור פוגע קלות ברגל של מגן, משנה קלות את הזווית, והופך בעיטה שהמסלול שלה טבעי וניתן להערכה מוקדמת – לבעיטה שמקבלת טוויסט מפתיע. לפתע הכדור עולה כמה סנטימטרים מעלה, זמן התגובה מתקצר, וגורל נחרץ: לא סתם גול, אלא מציאות חדשה. יקום מקביל. לא תיקו מאכזב, אלא ניצחון כביר.

זה כמובן לא משהו חריג. זו לא פעם ראשונה בהיסטוריה שמהלך קטן משנה הכל. כך היה מאז ומתמיד: השפיץ של הנעל. כל קליעה לסל שנכנסת או לא נכנסת היא סטייה מזערית בזווית הזריקה. כל ריצה שמוכרעת על מאית שנייה היא עסק קר ואכזרי, פערים של מילימטרים. סרב לפה ולשם, ופדרר היה היום מעל ג'וקוביץ'. למעשה על כל מהלך ספורטיבי גדול בהיסטוריה אפשר להביט לאחור ולתהות "מה היה קורה אילו", להיווכח איך מדובר בצירוף מקרים מושלם, שרשרת של אירועים שכל אחד מהם יכול היה להשתבש בקלות ולהימנע.

אבל רק על עצמנו לספר ידענו, ואחרי אותו שער של קניקובסקי חווינו לנגד עינינו אמת חדשה מתעצבת. לא רק נקודה אחת הופכת לשלוש, אלא עולם שלם שמתהפך. הרי במשך 90 ומשהו דקות, הייתה באוויר תחושה של פארסה. של 0:0 מעפאן. פתאום הפסטיבל אחרי ה-1:1 ברומניה נראה מוגזם. כל הסופרלטיבים נשמעו מופרכים. הנה שוב "הנבחרת ההתקפית והיצירתית" מבוקרשט חוזרת לסורה, בועטת בדלי, מפשלת, מאכזבת, מנפצת חלומות. שוב הלכנו אחורה. הרי אין דבר שמאחד את העם כמו כישלון של הנבחרת.

וכמובן, ערן זהבי. הנוכחות של ערן זהבי כל כך עוצמתית, עד שאפילו כשהוא לא נוכח הוא נוכח. רוחו מרחפת מעל כל החמצה. בכל פעולה לא מוצלחת, הראש מדמיין אותו כובש. עד כדי כך הוא חזק. למעשה, בחסרונו ניתן היה להבין את השיקולים מאחורי ההחלטה לא להביא מישהו גדול יותר מהנבחרת (עם כל הכבוד לטיעוני החדר הרשמיים). אבל אז מגיע הדיפלקשן, והכל נשטף. פתאום הנבחרת מסתדרת בלעדיו. פתאום יש שורה תחתונה: המאמן גאון, אמיץ, איש ערכים שדבק בדרכו.

אז הנה הפער בין "אמיץ" ו"דבק בדרכו" לבין "עקשן" ו"אגוצנטרי": הסטת הכדור הקטנה, המזערית, זו שגרמה לבעיטה סטנדרטית לשנות כיוון ולהכניע את השוער. כי מאותו רגע אוהד הנבחרת קורא את הריאיונות עם אלון חזן, מאזין לדברים שלו, מזהה את הביטחון שלו בצדקת דרכו, לפרקים אף רברבנות – וזוכר מצוין עד כמה הכל יכול היה להיראות אחרת.

אין הכוונה לחזור לדיונים המתישים סביב זהבי וסבע, זה רק העניין העקרוני: השבריריות של העסק, המקריות והאירעיות. הכל כל כך עדין. סנטימטרים בודדים הצדה, שינוי קל בזווית של מסלול הכדור, וזהו, החלטה מפוקפקת של מאמן הופכת להחלטה אמיצה, התעקשות תמוהה של מאמן הופכת ל"ערכים שהוא לא מוכן למכור", פתאום יש לנבחרת "אופי". עם כל הכבוד לאהבה של יוסי בניון לנבחרת ישראל, הרי כשהוא חגג את הגול של קניקובסקי, הוא חגג בדיוק את זה: לא רק את שלוש הנקודות, אלא את הניצחון האישי, את השקט שקנה, את ההבנה שעד המשחק הבא הוא מנהל מצליח.

יותר מהכל, הסטת הכדור הקטנה שהכניסה אותו פנימה היא תזכורת במה מדובר: משחק. כולה משחק. ולא סתם משחק, אלא כדורגל. וזה הקסם שלו: הפשטות. הדברים שמוכרעים על זוטות. גורלות נחרצים על פעולות מקריות. כדור פוגע בצד הלא נכון של הרגל, ועל זה בונים הרים של פרשנויות, מייצרים נראטיבים, שוטפים לנו את המוח, מברברים ומקשקשים. הקהל יודע מה הוא רואה. לא צריך להפריז. אין צורם מפרשנות מתלהמת שנאמרת בדיעבד.

הסטת הכדור הקטנה הזאת, וכל מה שקרה אחריה, מסמלת את כל השיגעון בספורט המקצועני. דיבורים אין סופיים על טקטיקה ומערכים, ובסוף המשחק מוכרע על בעיטה אחת, מוסטת, בתוספת הזמן. עסק שמגלגל מיליארדים, כוכבים שמרוויחים מיליונים, מדינה שלמה צופה בבית, ובסוף גול חצי מקרי, עם מלא מזל. ואז ראיונות פומפוזיים, ניתוחים מיותרים, פרשנויות בדיעבד. עוד תזכורת למה רבים כל כך אוהבים את המשחק עצמו – הכדור שנבעט ולא ברור לאן יתגלגל – וכל כך סולדים מכל מה שקורה לפני המשחק ואחריו.