אי שם בעבר, בזמן שעבדתי כמגיה במקומון, נהגתי להשוות את מלאכת ההגהה לשוער: התחושה המתסכלת שכל ההצלחות מתקבלות כמובנות מאליהן, ורק הכישלונות בולטים. אף אחד לא מחמיא למגיה שהבחין בשגיאת כתיב, זה תפקידו. טעות, לעומת זאת, היא ביזיון. איך זה חמק ממך? לא תשמע מחמאות על אלפי הטעויות שאיתרת, על שגיאות ההקלדה שמנעת, על שיכולי האותיות שזיהית, על מאות הפעמים שבהן חיפית על כותבים דיסלקטים והצלת אותם ממבוכה. ההצלחה היא טריוויאלית, ברורה מאליה, מתקבלת בטבעיות. טעות אחת, מנגד, קטנה ככל שתהיה, היא לא פחות מאסון. היא בולטת, זועקת, בלתי נסלחת. ואתה אחרון, אין מי שיחפה עליך. בעודי יושב מרוכז מול טקסט בניסיון לאתר את המוקשים הנסתרים, הייתי משנן את המשפט שאמר בעבר שורה אובארוב על המאמץ המנטלי שדורש המקצוע: "שוער יכול לא לגעת בכדור משחק שלם, ועדיין לסיים אותו סחוט מעייפות".
להיות שוער זה קשה. כשהייתי צופה במשחקים עם ידידי שוער העבר (פרש בקבוצת הנוער), הוא היה מקפיד להגיד לי אחרי כל הצלה: "אתה יודע שאתה לא עוצר את זה, נכון?". כמובן שלא היה אומר את זה אחרי הצלות מהחיבורים, זינוקים וירטואוזיים, "מתיחת איברים" או "אינסטינקטים של חתול"; אלא דווקא על העצירות ה"טריוויאליות". למשל, לקלוט בעיטה חדה ושטוחה מ-16 מטר, לכאורה למרכז השער, אבל כזו שדורשת מיומנות, מיקום, תזמון, ידיים חזקות וכו'. "אתה יודע שאתה מקבל פה גול, נכון?", כך היה אומר אחרי הדיפה של כדור שקיפץ על הדשא, או הסתערות אמיצה על רגלי היריב, וכמובן אחרי כל יציאה לכדור גובה, למראה שוער שמנתר מעל לחלוץ ברחבה הצפופה וקולט את הכדור באוויר בשיא גובהו; תמיד הוא היה מזכיר, מבהיר ודורש: "אתה יודע שאתה בחיים לא תופס את זה, נכון? שומט, מאה אחוז". כן, אני יודע. זה קשה.
כל חובב כדורגל יכול להשוות את עצמו לשחקנים על המגרש, להגיד "אני הייתי מבקיע את זה", להידהם איך חלוץ החטיא מקרוב, להתאכזב משחקן כנף שיש לו שטח ומגיע בתנופה ועדיין לא מצליח לעבור את המגן שמולו. כולנו שיחקנו על המגרש, לכולנו התלבש מדי פעם וולה, לכולנו היו מהלכים גדולים וימים בלתי נשכחים ותחושה שיש בנו כישרון מיוחד. אבל בכל הנוגע לשוערים, הפער בין חובבנים למקצוענים הוא גדול במיוחד. אדם רגיל שעומד בין הקורות של שער תקני, נדהם מכמה הוא גדול. כמה הוא רחב. איך אפשר בכלל לכסות את השטח העצום הזה? איך אפשר לעצור פנדלים? איך הם מייצרים את התחושה שלכבוש זה קשה?
הדבר מורגש במיוחד כששוער מורחק ונגמרו החילופים, ולשער נכנס שחקן שדה. כמובן שלא מכניסים לשער שחיף מצומק מן הישוב, אלא כדורגלן מקצועני, גבר חסון, שמכיר היטב את המשחק ונחשב לשוער המועדף מבין חבריו – ועם זאת, הוא תמיד נראה כל כך חסר אונים בשער. האפודה והכפפות גדולות עליו, תרתי משמע. תמיד יש דחף לקבוצה היריבה פשוט לבעוט לשער, בהנחה שמי שהוא לא שוער מקצועי יתקשה במשימה הזו, שעבור רבים נראית טריוויאלית.
ויסלחו לי הקוראות, אבל גדולתם של השוערים בולטת במיוחד במשחקי כדורגל נשים. לא פעם הן סופגות שערים שעל פניו נראים שטותיים. שחקניות השדה טכניות, חזקות ונחושות, אבל השוערות הן תמיד החוליה החלשה. ולא כי הן גרועות, אלא בגלל שככה זה נראה כאשר מכניסים לשער אדם "רגיל". בועטים לו חזק וגבוה, וזה נכנס. בעיטה שטוחה לפינה, וזה גול. זו פשוט עבודה קשה. עזבו רגע את העניין המנטאלי – הניסיון, קור הרוח, השקט שהם אמורים להשרות על ההגנה – ותתרכזו בעילוי הפיזי. שוערים הם הטופ. גבוהים, חזקים, גמישים וחתוליים ומהירי תגובה. וכן, מדי פעם, כמו כל שאר השחקנים, טועים.
השבוע הזדמן לנו לחוות משחק דרך עיניו של שוער, כשעומרי גלזר עמד על הקו האחרון מול הצבא של מנצ'סטר סיטי. כל צופה בבית הרגיש את העומס המטורף שהיה על גלזר. למעשה, כל אחד מאיתנו הרגיש כאילו הוא עצמו בין הקורות, רואה מולו את אחת הקבוצות הטובות בעולם לוחצת ולוחצת ותוקפת מכל הכיוונים, מאיימת בלי הפסקה, ואילו השוער בודד בכוננות, בדריכות בלתי פוסקת לזינוקים והדיפות. הבנו ללבו. סבלנו איתו. נלחצנו איתו. והו, כמה התגאינו. המחצית הראשונה הייתה פשוט מופלאה.
אבל אז הגיע הגול העצמי. דווקא אחרי כל כך הרבה הצלות, באה ההשמטה הזאת. אין כוונה להמעיט בחומרת הטעות, שהגיעה בשלב קריטי של המשחק, בפעולה שמרמזת על כשל טכני, אבל בסופו של דבר, טעות. רוב אוהדי הכדורגל יודעים להעריך שוערים, מבינים את מעמדם הייחודי, את הקושי והאתגר, ועדיין, למרות הכל, טעות של שוער זה דבר בלתי נסלח. כל השחקנים טועים. קשרים מאבדים כדורים כל הזמן. בלמים מפספסים כדורי גובה. חלוצים מחמיצים, מתבלבלים, זה קורה. אבל כמו שאומרת הקלישאה – חלוץ יכול לתת משחק אומלל, ומה שיזכרו לו זה הגול. שוער יכול לתת משחק מושלם, עם שגיאה אחת, ומה שנחקק זו השגיאה.
ברור לנו שהיחס לשוערים הוא כפוי טובה, קצת לא הוגן, קצת אכזרי. גלזר הציל 13 גולים, ועדיין יש אוהדים שטוענים שרובן היו קלות (זוכרים את הנגיחה של אקה?). איתמר ניצן עוד לא מספיק להתחמם, עוד לא נוגע בכדור, ותוך פחות מדקה נאלץ להתמודד עם בעיטה חזקה, מפתיעה, גבוהה, שעושה מסלול קשתי ומגיעה מלמעלה, אבל אין רחמים כלפי שוער. אין אמפתיה. תעצור את זה. קח את זה. אין מחילה.
טיבו קורטואה טוען את זה שנים: שוערים הם אנדרייטד. מי שצפה במשחקים של ריאל מדריד לפני שנתיים, זוכר שקורטואה היה בכושר עילאי. אי אפשר היה להכניע אותו. בגמר הצ'מפיונס הגיע השיא, אבל ככה הוא היה כל העונה. אם בנזמה כבש 40 שערים, הוא הציל 400. גם מבחינה טכנית, קורטואה הציג רמה גבוהה יותר מכל שחקן אחר. חלק מההצלות שלו היו קשות יותר מהשערים שכבש בנזמה. חלק מהמהלכים היו וירטואוזיים יותר. אבל התהילה תמיד הולכת ליוצרים, לא לבולמים. לבלום זה משעמם.
אלה הם חיי השוערים, והבעיה היא בסיסית: עבור חובב הכדורגל, גול הוא השיא. הוא יצירה של יש מאין. הרוב המוחלט של ההתקפות נגמרות בלי שער. זו ברירת המחדל. זה המצב הטבעי, אין גול. לכן שוער, אם הדף כדור, רק עשה את המוטל עליו, את המתבקש, את המובן מאליו. אין הצלה בלתי אפשרית, עובדה שהצלת. אז אנא, תמשיך לעמוד מאחור, דרוך ומרוכז, וחפה על כל הטעויות שלנו. כולם אקטיביים ויצירתיים, ואילו אתה השוער, פשוט תעשה את העבודה שלך.
מה דעתך על הכתבה?