המכביה: ההתעקשות של האדומים בראיית הדרבי התל אביבי

אחד הנרטיבים סביב השלום המתרקם עם סעודיה (האם בקרוב אפשר יהיה לקחת רכבת כדי לראות את כריסטיאנו רונאלדו עושה שכונה בליגה המקומית?) הוא ניצחון הגישה המדינית הישראלית – שלפיה הפלסטינים הם לא תנאי בלתי נפרד לשלום עם יתר המזרח התיכון, אלא להפך: קודם שלום עם המזרח התיכון ואחר כך נטפל בפלסטינים. בשינוי הנתונים המתאימים – זה בדיוק מה שקרה לדרבי התל אביבי בשנים האחרונות, וזה בדיוק לב ההבדל בין מכבי ת"א לבין הפועל ת"א: כבר כמה שנים שמכבי באה בגישה שהניצחון בדרבי הוא לא תנאי בלתי נפרד להצלחת העונה שלה, ואילו הפועל ממשיכה להיאחז בגישת הגרילה שמתאימה לימי סכסוכי הפורומים הגדולים בתחילת המילניום או לאגדות המתאמצות על ויכוחים של אריק איינשטיין עם אוהדי מכבי בשווארמה "כתר המזרח", כאילו כל העולם קם ונופל על הדרבי. הפלא ופלא – הוא לא.

כמו במזרח התיכון, גם בליגה הישראלית, הגישה הפחות פנטזיונרית מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם, ובעשור האחרון מכבי הפכה את הדרבי לעוד אירוע בלוח המשחקים שלה, בדיוק כמו חדרה או אשדוד. הפועל הפכה למיותרת – בין שבגלל הכוח של מכבי ובין שבגלל ההתבטלות ההיסטרית של הפועל עצמה.

בדק הבית שהפועל צריכה לעשות אחרי הפצצה שקיבלה לראש באמצע השבוע הוא כפול: האחד הוא במיקרו – גם אם אתם חדרה וגם אם אתם נתניה וגם אם אתם הפועל ב"ש (בקיצור, כל עוד אתם לא מכבי חיפה) – אתם לא יכולים לעלות בהרכב עם אופי התקפי כל כך מול מכבי ת"א. זה לא לגיטימי. כדורגל הוא שואו, נכון, ומשחק התקפה הוא ברכה, ומצבים וקורות ושערים וכו' זה אחלה. אבל אי אפשר גם לחמם את סיר המרק, גם לקפוץ לתוכו בחדווה וגם להגיש למכבי את הצלחת ואת הסכו"ם. יש גבול.

אבל במאקרו, הפועל חייבת בדק בית יסודי במיוחד: איך יכול להיות שהקבוצה לא מנצחת בדרבי כבר עשור? איך יכול להיות שרמות הלחץ סביב האירוע הזה מטריפות את המועדון בימים שלפני ואחרי? איך יכול להיות שאחרי עוד חמישייה בדרבי, הפועל מודיעה שהיא "מקבלת" את מה שהקהל הולך לעשות לה לאור הכעס (המוצדק) בעקבות הפדיחה על כר הדשא? עוד שלושה חודשים יש עוד דרבי. תתעוררו עד אז?

ואם כבר אוהדים – בואו נדבר על זה רגע. נתחיל בברור מאליו: אם המשטרה מקבלת מידע על אמל"ח שמוסתר במחסנים של אוהדים בין ציוד העידוד – היא צריכה לפשוט עליהם ולהחרים הכל. ואם המשטרה עוצרת אנשים הקשורים לאמל"ח הזה, היא צריכה לפעול להגשת כתבי אישום נגדם. ואם המשטרה תופסת את מי שעובר על החוק – היא מוסמכת, צריכה ומתבקשת לעשות את עבודתה. בכל הרצינות ובכל הנכונות והנחישות.

ואחרי כל זה – ההשתוללות של פרשי המשטרה מחוץ לבלומפילד לפני הדרבי באמצע השבוע הייתה, איך אומרים אצלנו, לא סבירה; הורים וילדים לא צריכים לראות את הדבר הזה, מי ששולח את הבן התיכוניסט שלו לכדורגל לא אמור לשאול את עצמו האם הצליח לחמוק מפרסות הסוסים. מי שהולך עם הנכדות שלו למשחק לא צריך להיחשף למכות שמעיפים יס"מניקים עייפים ועצבניים לאוהדים שזרקו מילה אחת יותר מדי.

אסון הילסבורו ב־1989, שבו נספו 97 אוהדי כדורגל, היה הקרשנדו של שנים ארוכות שבהן אוהד הכדורגל הבריטי היה אויב מובהק של הממסד. בשנים האחרונות נראה שאוהד הכדורגל הישראלי מדדה לאט־לאט לעבר ההגדרה הזאת, "אויב של הממסד" – הגדרה שכמעט ונכפית עליו. וזה קורה דווקא כשהמתקנים שופרו, המשחקים משודרים כולם והמוצר עטוף, באופן כללי, במעטפת בריאה ועדכנית.

אם אוהד הכדורגל הממוצע – אני, אתם, הילדים שלנו – יהפוך לדמות ששוטר שבא לשמור על הסדר הציבורי נאלץ להביט בו בחשדנות עצבנית – בגלל רוח המפקד, בגלל תקנות כאלה ואחרות שתוקנו, בגלל קמפיין תקשורתי מתוזמר – הענף ייפול לתוך תהום שקשה יהיה לצאת ממנה.