קבוצה מוגבלת במוד הישרדות: דרוש שינוי בשיח על מכבי תל אביב

1. האיש עם הסרט הסיר את הסרט

זה יישמע לא אמין, אבל עוד לא עברה חצי שנה מאז הסדרה הארוכה, הדרמטית והמתישה בין מונאקו למכבי תל אביב. ובאמת, כשהצהובים חזרו אמש (חמישי) ללבוש צהוב, יאקובה ווטארה שב לחמישייה וג'ון בראון ארב בכל פיק אנד רול, נדמה היה שאנחנו עומדים בפני שחזור הימים היפים והתמימים ההם, כשהארץ כולה געשה משריקות של שופט אוקראיני, סימוני פלאש/שוחד – תלוי את מי שואלים – שעלו בהרחקה, ניצחון חוץ מרשים והפסד ביתי מתסכל, והצגה מהדהדת שבוטלה במשחק החמישי והמכריע.

ובכל זאת, היו כמה הבדלים מהותיים. המרפסת שמעל הסל, שאיכלסה בפלייאוף את אוהדי מכבי, נותרה ריקה, שקטה ומיותמת. מאחורי הספסל ישבו נשות השחקנים הזרים וילדיהם, ושימשו עדות למציאות שבה בני המשפחות הללו חיים כרגע – כנוודים במלונות, ללא בית ובלי תאריך חזרה משוער. ובצידי המגרש במונאקו ישבו שני שחקנים באימוניות, מנועים מלשחק. בסדרה של העונה שעברה הם היו שווים 35 נקודות, 7 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בממוצע לערב. לאחד קוראים ג'ורדן לויד, ולאחר ווייד בולדווין.

שניהם יכולים לטעון לתואר הגארד הטוב, האיכותי והיעיל באירופה. שני המאמנים שלהם מתגעגעים ממש לנוכחותם ומצפים לשובם. אבל התמונה שהתגלתה בלעדיהם ממחישה בצורה חדה, בולטת וברורה את הקיץ שעבר על שתי הקבוצות. ללויד, חשוב ככל שיהיה לפאזל של מונאקו, יש תחליפים. מייק ג'יימס ואלי אוקובו יכולים להרכיב צמד גארדים מפחיד גם בלעדיו, וליהנות מההשלמות הנדרשות של אלפא דיאלו. ואם זה לא מספיק, אז יש לה בקו האחורי את המחסל ווטארה, את טרי טארפי שנשכח בקצה הספסל, ובצוק העיתים היא מעלה איזה שחקן צעיר ואלמוני שעוד לא עשה דבר בקריירה (חוץ מ-19.3 נקודות ב-750 הופעות ב-NBA) בשם קמבה ווקר.

ובינתיים, בבואה לעונה החדשה והממושכת, מכבי תל אביב ירדה משמונה לשבעה זרים (אחד מהם הוא ג'יימס ווב, והחשוב שבהם לא יכול לשחק) ומשישה לחמישה ישראלים. ברגע שבולדווין – המנהיג, המנוע והמנהל שלה – הושבת, היא הפכה לקבוצה מוגבלת. ממש מוגבלת. והיא תלויה לחלוטין בלורנזו בראון. זה יכול להיות אחלה דבר מול יריבות שנותנות לשחק, כמו פרטיזן בלגרד ופנאתינייקוס, שאותן היא באמת ניצחה (מדד 20.5 לרכז). וזה הופך להיות רע ומכוער כשמנגד עומדת קבוצה פיזית, אגרסיבית ולוחצת. לא סתם היא הפסידה לוולנסיה ולמונאקו, ולא סתם בראון סיים את שני המשחקים הללו עם מדד ממוצע של 6.5.

בתחילת הרבע הרביעי, כשהשעונים הפסיקו להציג את הזמן שנותר והקרינו רק גארבג' טיים, האיש עם הסרט על הראש הוריד את הסרט מהראש, ואולי ניסה לשדר למאמנו שהוא לא מעוניין לחזור לשחק. אבל עודד קטש העביר לו מסר הפוך, ושלח אותו למגרש כדי להתמודד עם המציאות שהקבוצה יצרה לעצמה. ביום שלישי – מול קבוצה כבדה, איטית, גבוהה ופיזית (שמציבה את ניקולה מירוטיץ' בעמדת הסמול פורוורד ואת שאבון שילדס כסקנד גארד) – הוא יקווה לקבל בחזרה את בראון שיודע לרקוד ולהרקיד, ולהפוך את החיסרון הפיזי ליתרון אתלטי.

2. בברצלונה, מדריד ואיסטנבול בונים על גומלין

השיח הנוגע למכבי תל אביב בשנים האחרונות עסק באופן טבעי בשאלת השורה התחתונה: שווה פלייאוף או לא שווה פלייאוף? ואם כן, היא יכולה להתברג לשיפולי הצמרת ואולי אפילו לאיים על יתרון הביתיות? כך קורה בכל קבוצה תחרותית; אלה שאינן הגרועות ביותר (דוגמת וילרבאן ואלבה ברלין, שאין להן סיכוי להגיע לשום דבר) ואינן הטובות ביותר (ריאל מדריד, ברצלונה ואולימפיאקוס, שאין להן סיכוי ממשי ליפול).

אבל במציאות שנכפתה על מדינת ישראל בכל תחומי החיים, השיח הבסיסי הזה אינו רלוונטי כרגע. המשחק החשוב באמת של הצהובים השבוע לא היה ביום חמישי במונאקו, אלא ביום שלישי באיסטנבול. הם ניצחו בו, כשהצליחו לנטרל את ניסיון ההדחה של ריאל ובארסה (בסיוען של באסקוניה, פנרבחצ'ה ואנאדולו אפס). מכאן והלאה, ועד שיוכח אחרת, הקבוצה הזו עברה למוד הישרדות.

לפני שלושה שבועות בדיוק, ניהלו במועדון מרוץ נגד הזמן בניסיון להנחית מחליף זמני לבולדווין. בוקרו של ה-7 באוקטובר הוריד את המסך מעל התוכנית הזו. מי ירצה להצטרף לקבוצה כזו, שחיה על מזוודות בחדרי מלון וללא בבית? אגב, למרות שהשאלה הזו הוצגה עכשיו כשאלה רטורית, דווקא יש לה תשובה לא מובנת מאליה: ייתכן שמכבי הייתה צריכה להציע חוזה קצר טווח לזר מאחת הקבוצות הקטנות יותר בליגת העל, שגם כך נותר ללא עבודה.

כך או כך, השאלה הזו כבר אינה רלוונטית. כל עוד בולדווין מושבת, הקו האחורי יישאר מוגבל והיריבות יקבלו במתנה דקות שבהן תמיר בלאט וג'ון דיברתולומיאו ישובצו זה לצד זה; החכמות שבהן (כמו מונאקו) ינצלו זאת התקפה אחר התקפה כדי ליצור יתרון פיזי מכריע. הקו הקדמי, אגב, יישאר מוגבל גם כשבולדווין יחזור. בניגוד לעונה שעברה, שהאסטרטגיה מאחוריה הייתה הבאת שחקני יורוליג טובים, מוכשרים ולגיטימיים – שרובם פשוט לא מצאו עד אז את המקום הנכון עבורם – בקיץ החולף הובאו זרים שהיו בסך הכל בינוניים ומשלימים בקבוצה כושלת כמו ולנסיה מודל 2023. המחשבה שיהפכו לשחקנים אחרים ושונים נגועה בתרבות ה"יהיה בסדר" ובהסתמכות על ניסים. בהשוואה למה שיש למכבי להציג כיום באזור הצבע, הקו הקדמי שכלל את ג'רל מרטין ואלכס פויתרס נראה איכותי ומאיים.

בסיטואציה רגילה, מכבי תל אביב הייתה יכולה להתגבר על המגבלות המקצועיות האלה. פה שחקן שיעבה את הקו האחורי, שם שחקן שיחליף את אחד הגבוהים (יא אללה, קם בירץ' התפנה בשבוע שעבר). אבל עד שהמציאות תשתנה, כשהבית אינו מתאפיין ברבבת צופים רועשים ביד אליהו – אלא ברעש חריקות נעליים בפיוניר של בלגרד, המחשבות הללו אינן רלוונטיות.

אז לא, לא הטרגדיה הנוראה בדרום, לא המתיחות הגואה בצפון ולא האוהדים בתל אביב שרצו לממ"ד ברבע הראשון הם אלו שאיפשרו למונאקו לחגוג כל הדרך ל-107 נקודות. כשהיריבה טסה למתפרצת, ואף אחד לא טורח לעצור אותה בעבירה, זו בעיה של מחויבות, אנרגיה ויסוד בסיסי בכדורסל. וכשקטש מדבר בהפסקת המחצית על כך שהקבוצה שלו לא במשחק, והיא נטולת אנרגיות, ולא שומרת בהגנה – ומיד אחר כך מתברר ש-52 הנקודות שספגה עד אז ניתנו עם הנחה (כי אחריהן באו עוד 55), אז הוא צריך לשכוח מהנסיבות המקילות, ולנער את מה שקורה אצלו על הספסל ובחדר ההלבשה.

הצהובים ינסו לשרוד איכשהו את השבועות הבאים, לצבור ניצחונות פה ושם, ולהישאר באזור החיוג של העשירייה הראשונה; אם המלחמה תסתיים איפשהו באמצע העונה והכדורסל יחזור לתל אביב, יוכל הרחוב הספורטיבי בישראל לשוב ולנהל שיח נורמלי על שאיפות מקצועיות. עד אז, המוד – כאמור – הוא בעיקר הישרדותי. אז נכון, מכבי ניצחה השבוע באיסטנבול, אבל בכלל לא בטוח שמדובר בנוקאאוט. במדריד ובברצלונה יש מי שמחכים להתפתחויות ביטחוניות כאלו ואחרות כדי לנסות לקבוע משחק גומלין.