קונצנזוס הוא שאין מה לרחם על שחקני כדורגל. הם נתפסים כגברים צעירים ברי מזל, שעוסקים בתחביב שלהם, ומגשימים את החלום שלהם ושל כולנו. התדמית שלהם היא של בליינים פזרנים חסרי אחריות, עם חיים קלילים וחסרי דאגות. למעשה, גם כאשר ספורטאי אוזר אומץ וחושף קשיים נפשיים ורגשיים, האינסטינקט הוא לבטל את הטענה ולנפנף אותה, ולתהות "מה רע לך בחיים". אין מה לרחם על שחקני כדורגל, בטח לא בתקופת מלחמה מלאת זוועות שכזו שבה הכל מקבל פרספקטיבה שונה, ועם זאת היום, כשליגת העל תחזור, יהיה בזה משהו מכמיר לב.
לא קל לעלות לשחק. סביר להניח גם שלרבים מהם לא ממש מתחשק לעלות לשחק. אין הכוונה להיכנס לסוגיה האם נכון היה להחזיר את הליגה (מבין כן או לא, זו כנראה האופציה העדיפה), אלא להתייחס לסיטואציה שנוצרה, לשורה התחתונה: המעגל נמשך, התחרויות חודשו, ועכשיו על השחקנים להשאיר הכל מאחור, ולשחק כדורגל, בין אם הם רוצים או לא.
במשחקי הנבחרת הייתה דריכות מיוחדת. השחקנים הרגישו במעין פרויקט לאומי, בידיעה שלא רק כל העיניים עליהם, אלא הכבוד הלאומי על כתפיהם. כך הם עלו נלהבים ונרגשים, שואגים את ההמנון ומזילים דמעה, רק חושבים על המדינה שמאחוריהם, על המחוות ביציעים ואיך יחגגו כשיכבשו שער. גם כשמכבי תל אביב ומכבי חיפה משחקות באירופה יש לזה משמעות מיוחדת: תחושה שמשחקים "לעיני העולם", רצון להראות לגויים, לנצח בסביבה עוינת.
בליגת העל הכל ייראה אחרת. המוטיבציה נפגמת. האווירה תהיה מנומנמת מתמיד, ללא קהל ביציעים. גם הצופים בבית יצטרכו הרבה כוח כדי לשמור על ריכוז ולא לזפזפ מטה לערוצי החדשות. אין תחושת דחיפות. הלב גם ככה מוצף ברגשות וחרדות, לא קל למצוא בו מקום לדאגה מכדורגל. על רקע תחושת שותפות הגורל המדינה, היריבויות המקומיות עצמן נראות חסרות משמעות: מה יש למכבי נתניה נגד מכבי פתח תקוה? איך מאמן אמור לדרבן את שחקניו, כשאפילו הוא מרוקן? כשכל האנרגיות כבר מופנות למקום אחר, איך אפשר לדרוש ממישהו לעלות למגרש עם רעל בעיניים? ועם ברור שהמוטיבציה והמחויבות לא בשיאן, מה הטעם בכלל?
כאמור, הנטייה היא לזלזל בקשיים של הספורטאים המקצוענים, אבל גם דעתם מוסחת. יש להם חברים במילואים, אחים בעזה, בני משפחה במקלטים. כולנו כמובן נאלצים להמשיך בחיים בעל כורחנו בנסיבות לא פשוטות, אבל הספורטאים, עכשיו יותר מתמיד, נדרשים להיות עבורנו בובות על חוט: הם צריכים גם להראות מקצוענות, למרות התנאים, להוות מקור לגאווה, לספק בידור, להראות לכולם שהחיים חייבים להימשך. ובניגוד אלינו, שחוזרים לשגרה בעיניים טרוטות ולב כבד, בעודנו שבורים ומיואשים – הם נדרשים לעשות את זה בשידור חי, לעיני כל, ולהיות במיטבם, ייצוגיים ורעננים.
ההחלטה להחזיר את הליגה היא לא פשוטה אבל כנראה מוצדקת. חשק, לצערנו, הוא לא שיקול מרכזי בחיים. אי אפשר להתעלם מהאספקט הכלכלי, ועל כך שמדובר בעסק שמפרנס רבים. גם בקרב השחקנים עצמם הרוב הגדול לא מרוויח משכורות שמנות. צודק דיא סבע: יש פה הרבה אנשים שמרוויחים בשנה מה שהוא עושה בחצי חודש.
לכן הדבר ההגון לעשות הוא לחזור, אבל באיטיות, בסבלנות, ברגישות, גם מצד הקהל. מה זה אומר? לא רק שלא להחמיר עם השחקנים בתקופה זאת, אלא ממש לגלות כלפיהם הבנה ואמפתיה, כמעט חמלה (הכל יחסי כמובן). אין טעם לכעוס עליהם כשדברים לא הולכים. אין טעם לרטון כשהם מתקשים בפעולות פשוטות, כשהם לא מרוכזים מול השער, כשהם לא "נותנים את הנשמה". לא להתעצבן כשנגמר להם הכוח, אלא להנהן בהבנה. והדבר נכון כפליים כשמדובר בשחקנים הזרים.
מה דעתך על הכתבה?