לעוף ולא ליפול: היחס לג'ורדן פול כבר נהיה אובססיבי ואכזרי

הסיפור עם ג'ורדן פול התפתח והתגלגל בתקופה האחרונה, עד שעבר לפרק הכי פחות נחמד: שלב ההתעללות. בשלב הזה הביקורת המקצועית נגמרת, והעסק הופך לאישי ואובססיבי. כל דבר בו מרתיח, כל פעולה שלו מקוממת, כולם מחכים לו בפינה. כל החטאה או איבוד הם "אמרתי לכם", עוד דלק למדורה, שמוצתת בהנאה רבה. אין רחמים ואין אמפתיה.

היופי הוא שאצלנו מקבלים גרסה משופרת: בזמן שבארה"ב כולם קוטלים, בישראל היחס אליו הופך לקיצוני במיוחד. הלא פול הוא חלק מהפרויקט הלאומי וגאוותנו וושינגטון וויזארדס האומללה, הקבוצה שהמעקב אחריה מסב כל כך הרבה צער ומפחי נפש, ולכל המומחים והפרשנים סביבנו ברור שיש רק אדם אחד שעוצר את ההתקדמות של דני אבדיה: ג'ורדן פול הרשע!

כמובן שג'ורדן פול ראוי לביקורת, וכמובן שהיא לא רק בישראל, ורק לאחרונה ג'נרל מנג'ר ב-NBA הגדיר את החוזה שלו כ"הכי גרוע בליגה". הוא משחק באפאטיות, המספרים שלו מאכזבים, הוא לא משדרג את השחקנים סביבו, הוא אנוכי, שפת הגוף שלו בעייתית, האחוזים שלו צונחים. אין עוררין על כך שהוא אכזבה מקצועית מכל הבחינות, טעות אחת גדולה.

אבל ג'ורדן פול מייצג הרבה תופעות בעייתיות. בראש ובראשונה, סביר להניח שגם הוא נסחף אחר הייאוש הכולל בוושינגטון החלשה, שמדכאת כמעט כל מה שמתקרב אליה. תרבות הספורט בארה"ב מאפשרת את קיומן של קבוצות חסרות מטרה, שלא רק מעבירות את הזמן, אלא יש להן אינטרס להפסיד. זו אווירה עכורה, אנטי ספורטיבית, שפוגעת במוטיבציה של כל ספורטאי נורמלי. לא יפליא אף אחד אם ג'ורדן פול יציג יכולת אחרת לגמרי אם יגיע לקבוצה עם שאיפות אמיתיות, שנלחמת על כל ניצחון, ובה יהפוך לרול פלייר. הרי רק לצפות בוושינגטון זה דיכאון. איך זה מרגיש לשחק בה, לעבור מעיר לעיר ולקבל בראש כל ערב, במיוחד אם כבר חווית את טעם הפסגה?

בנוסף, מה שגורר את הביקורת כלפי ג'ורדן פול זה כמובן החוזה שלו, 140 מיליון דולר לארבע שנים, אבל האם גם זאת אשמתו? הוא הטיפש פה? גם אם נתעלם מעוד עשרות חוזים מופרכים בליגה, גם אם נתעלם מעשרות טעויות ופספוסים של ג'נרל מנג'רים, מה חטאו של פול? הוא הכריח מישהו לשלם את הסכומים האלה? בגללו מסתובבים בחוץ כל כך הרבה מיליונים שמחולקים בחוסר פרופורציה? הוא היחיד שמרוויח יותר מדי?

כיום השכר של פול הוא זה שמאפשר את ההתאכזרות כלפיו. זה מה שמעצים את הלגיטימציה לעלוב בו. נקודת המוצא היא שבגלל שהוא מרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, הוא איש חזק ומאושר ובלתי פגיע, ולכן לא רק שמותר להיכנס בו, אלא אף חובה להשפיל אותו. נדמה שג'ורדן פול נקלע כבר למעגל הזה – חוזה מופרך, קבוצה חסרת שאיפות, תדמית בעייתית, תקשורת עוינת – ולא מצליח לצאת מהלופ שרק ממשיך להתעצם.

אגב, מי שתרם לתדמית הבעייתית של פול הוא גם דני אבדיה, שכבר בקדם העונה, במשחק הכנה של וושינגטון מול ניו יורק (פרקאטיס!, היה צועק אלן אייברסון), נופף בידיים בהפגנתיות והתמרמר בהתקפה שבה פול לא מסר לו, כאילו זו הפעם הראשונה בהיסטוריית ה-NBA ששחקן הולך לבד ולא מביט לצדדים. כיום האיבה כלפי פול כל כך חזקה, שרבים מצדיקים את האגרוף שדריימונד גרין הפגיז לו לפרצוף באימון (מניחים ש"כנראה הגיע לו לחוצפן"), על אף שמתברר שלגרין יש בעיית אלימות מסוכנת.

יותר מהכל, פול הוא חלק מהמשחק האכזרי, שכולל תקשורת אכזרית עם גישה סנסציונית. אין גבולות. וכך סטיבן איי סמית, האיש למשימות מיוחדות, אומר שכולם סביב ג'ורדן פול שונאים אותו והוא חייב "השתלת אישיות". וכך יושבים להם פול פירס וקווין גארנט, מלהגים בדיון מלא עלבונות וקללות (מומלץ לצפות עם כתוביות לתרגום לאנגלית), ואומרים ש"לשחקן כמו פול אין בכלל מקום בליגה הזאת". שאקיל אוניל מכתיר אותו כאיש השנה של "שאקטין א פול", פינה שמוגשת בהומור וכולה חיוכים, אבל שוב, גם התאכזרות. ואף אחד לא מקשיב לשחקן, שמבחינתו הוא בכלל לא מנוצל נכון, לא משחק בתפקיד שלו, ואולי אף נעשה לו עוול.

אין פה ניסיון להגן על ג'ורדן פול, כדורסלן שמשפיע לרעה על הסביבה שלו. אבל דווקא רגע קטן מהמשחק ביום שישי בלילה מול דנבר המחיש את הסיפור. פול ניגש להוציא כדור חוץ מתחת לסל, התבלבל, איבד ריכוז, חשש מעבירת חמש שניות ופשוט שיחרר את הכדור באומללות ואיבד אותו. זו הייתה טעות מגוחכת, שהפכה לוויראלית והופצה בהנאה על ידי שונאיו. היא הפכה לגולת הכותרת, בקבוצת NBA שמובסת ב-66 הפרש תוך יומיים. בישראל כמובן חגגו ולעגו וקראו לזרוק אותו לכל הרוחות. ברגעים כאלה קשה לעצור, ולא להיות חלק מהעדר המתלהם והנסחף. אבל ככל שגוברת ההתנהגות הבריונית של הקהל והתקשורת, חסרת הרחמים, דווקא כאן מתגלה סיפורו העצוב של שחקן, אדם, שאיבד את דרכו ולא מסוגל להוציא חוץ.