הבלדה על פפ ויורגן הסתיימה בניצחון של ארסנל: סיכום משחק העונה באנגליה

play
פפ גווארדיולה מאמן מנצ'סטר סיטי לצד יורגן קלופ מאמן ליברפול | GettyImages
צפו: ליברפול ומנצ'סטר סיטי נפרדו בתיקו 1:1 מלהיב במשחק העונה באנגליה 05:08

שני מאמני הענק נפגשו בפעם האחרונה והבהירו פעם נוספת כיצד הפכו כל אחד להתגשמות החלום של אוהדי קבוצותיהם. אבל האם היריבה הרעננה במירוץ תצליח לגנוב לשניהם את הכתר?

(גודל טקסט)

זה היה יכול להיות "משחק העונה" באנגליה, אלמלא היה ממתין לנו, כבר במחזור השני שלאחר פגרת הנבחרות (30.3) "משחק עונה" נוסף, הפעם בין המוליכה בפועל, ארסנל, לבין מנצ'סטר סיטי – ואולי זו נקודה טובה להתחיל בה את הניסיון לסכם את מה שרחוק עדיין מסיום: מאבק האליפות בליגת הכדורגל הטובה בעולם.

זוכרים את הימים שבהם התווכחנו מהי ליגת הכדורגל המובילה? את הימים שבהם היו פה מי שנשבעו בשמה של לה-ליגה בספרד או סרייה א' באיטליה? אודה שבעיני הוויכוח הזה היה תמוה מלכתחילה, אבל אם למישהו היה עדיין ספק, באה היציבות הכלכלית והכריעה בעד אנגליה וגרמניה – ובין שתיהן, בעד הפרמיירליג.

נכון שמתח ועניין אינן תמיד תחליף לרמה גבוהה, אבל כשצופים במשחק בין שתיים מהטוענות לכתר באנגליה, ליברפול ומנצ'סטר סיטי, אי אפשר שלא להניח שעם כל הכבוד לעונה היפה של ריאל מדריד ועם כל ההערכה לשמינייה של באיירן מינכן בשבת, לא היה יכול להיות לאף אחת משתיהן מקום במשחק שכזה.

ארלינג הולאנד, מנצ'סטר סיטי, מול וירג'יל ואן דייק, ליברפול
"העלים אותו". הולאנד מול ואן דייק | אימג'בנק GettyImages, Robbie Jay Barratt – AMA

וזה מצחיק, תודו, כי בצד אחד נמצא על הקווים מי שהביא את הכדורגל הספרדי לשיאו של תור הזהב שלו (אם כי אולי בקטלוניה לא יאהבו את השיוך הזה) ובצד השני עומד (או מתרוצץ, או קופץ) מי שנחשב לאחד ממאמני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. אם תרצו, זה הסיפור של הפרמיירליג בקליפת אגוז: עם התשוקה של האנגלים לכדורגל מעולם לא הייתה בעיה, זו השמרנות החולנית שלהם שמנעה מהכדורגל שלהם להתקדם, עד שהפנימו את העובדה שבניגוד למה שהם חושבים, לא יזיק להם לפתוח את העיניים ואת הראש וללמוד ממה שקורה בעולם. זה אולי פגע קצת בגאווה הלאומית (לא תמצאו יותר מדי שחקנים אנגלים בסגלים של קבוצות הפרמיירליג), אבל הפך את הליגה הזאת למפלצת של כדורגל איכותי.

המאמנים הם נקודה טובה לבחון את מה שראו עינינו במהלך יותר מ-100 דקות באנפילד, כי סיפורו של המשחק הזה, כמו גם סיפורן של שתי הקבוצות, הוא בעצם הבלדה על פפ ויורגן.

שני המאמנים הללו, כל אחד בדרכו ובסגנונו, הם התגשמו החלום של אוהדי קבוצותיהם. לכן לפני שנרד אל הדשא, כדאי להבין מעט את החלומות של היושבים ביציע. מדובר בחלומות של אנדרדוג. החלום של אוהדי ליברפול מזכיר מעט את זה של אוהדי מכבי חיפה: עירם מתבטלת מראש בפני האחות הגדולה מהמרכז, כשהם רוצים להצליח בחיים (בהכללה כמובן) הם מהגרים לתל אביב, סליחה – ללונדון, העיר שבה הדברים קורים באמת. אפילו כשהם רוצים להתהדר בהצלחה מקומית, הם יחגגו אותה במסעדה או בפאב טרנדי במרכז. אני בטוח שיש אוהדים של מכבי חיפה שמתפוצצים עכשיו מזעם נוכח ההתנשאות הזאת. איחוליי חברים, עכשיו אתם יודעים בדיוק מה מרגישים אוהדי ליברפול!

הסקאוסרים מרגישים בדיוק מה שאתם מרגישים כשאתם שרים בקול ניחר "תל אביב עולה באש". אם לתרגם את הלך הרוח הזה לשפת הכדורגל, הרי שבליברפול רוצים להחזיר לעצמם את השליטה בכדורגל האנגלי כפי שהייתה בשנות השבעים והשמונים, במהלכן כל אליפות שנלקחה על ידי קבוצה אחרת, הייתה קודם כל כזאת שהיה על ליברפול לאבד. הכדורגל עבורם הוא פיצוי על מעמד חברתי נמוך, שיעורי אבטלה גבוהים, מבטא שמעיד על מוצא בעליו בחברה שאין מעמדית ממנה במדינות המערב. זה תקף כמובן גם בערים כמו ניוקאסל או סנדרלנד, אבל ליברפול היא היחידה שעברה מטמורפוזה מלכלוכית לסינדרלה. ליברפול תהיה תמיד אנדרדוג גם כשהיא מפרקת את הליגה, ובעברית: אנרגיות של בית"ר ירושלים במועדון עם רשימת תארים כשל מכבי תל אביב.

קווין דה בראונה עם מאמן מנצ'סטר סיטי פפ גווארדיולה
נתן לאוהדים את מה שחיפשו. פפ גווארדיולה | רויטרס

על מה חולמים במנצ'סטר סיטי? ובכן, על זהות מגובשת. אוהדי סיטי מבולבלים כמו פועל ייצור שזכה בלוטו. במשך שנים הם שמרו על זהות של אליטה מסוימת ביציע נוכח ביצועים עלובים על המגרש. כוחם היה בעליבותם. "העיר שלכם?" שאלו בשירה אוהדי מנצ'סטר יונייטד: "עם שלושים אלף מושבים ריקים, האם אתם בטוחים?". סיטי הייתה עבור אוהדיה שברון לב מזכך, בסגנון "הפועל שוב הפסידה". הנותרים לשיר ביציעי מיין-רואד, היו יחידת עילית בעיני עצמם – ואז הם זכו בלוטו. העובדה שהקבוצה שחלק גדול מיסודותיה נוצקו בסבל (תואר אליפות אחרון לפני 2012 הושג ב-1976), הפכה פתאום להכי עשירה באנגליה.

האוהדים עדיין חשבו בקטן: אם החלום של ליברפול הוא לחזור להיות הקבוצה שדורסת את כולם כפיצוי על כך שבחיים האמיתיים כולם דורסים אותה, הרי שהחלום של אוהדי סיטי היה להיות, ובכן, מנצ'סטר יונייטד… לזקוף את מלוא קומתם בגאווה בגני פיקדילי, כל הדרך מתחנת הרכבת ועד למלון רנסנס שמציין את סוף המדרחוב שרוע החנויות, בעיר, לדעת שאם פעם היה גדל בעירם בקושי אוהד סיטי אחד על כל עשרה ילדים שחלמו להיות דיוויד בקאהם (ע"ע הסרט הנפלא "ג'ימי גרימבל"), הרי שעתה הכיתות כבר חצויות.

ניקח לרגע פסק זמן משתי אלה, כדי לחזור ללולאת זמן, כזאת שהייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי. בשנת 2012 השיג פפ גווארדיולה את כל מה שניתן היה להשיג בכדורגל. ברצלונה שלו לא זכתה רק בכל תואר אפשרי, אלא פשוט המציאה מחדש את הכדורגל היפה. הטיקי-טאקה שלה היה משהו שאי אפשר היה להסיט ממנו את המבט. אפילו מי שמעדיף כמוני את ריאל מדריד (בספרד כמובן, לא בעולם), נאלץ להודות שלא הייתה – וספק אם תהיה – עוד קבוצה שתצליח להציג כדורגל מלהיב כמו שהראה לנו השילוש הקדוש של צ'אבי, אינייסטה ומסי.

הצעד הבא של פפ דרש מחשבה מיוחדת, לכן הוא עשה את הבלתי יאומן ובשיא הקריירה שלו הכריז על שנת חופש (שאת רובה עשה בארה"ב). בארצות הברית הוא פגש במישהו שבא לבקר אותו במיוחד, עוד מאמן ענק – גם אם שונה בתכלית – שהשיג כבר הכל עם קבוצתו וחיפש לו יורש, סר אלכס פרגוסון. הסקוטי רצה לסמן יורש וניסה לשכנע את גווארדיולה לקחת את הג'וב. האם פפ התכוון ברצינות לאמן את מנצ'סטר יונייטד? לא נדע לעולם, כי הגורל טרף את הקלפים וחיסל את האפשרות הזאת: מנצ'סטר יונייטד הפסידה אליפות שנראתה כבר מונחת בכיסה, אחרי שסיטי כבשה שער אליפות בתוספת הזמן וגרמה לכך שפרגי לא יוכל לפרוש באקורד סיום כה צורם מבחינתו.

אלכס פרגוסון מאמן מנצ'סטר יונייטד לשעבר
חטף אש על הוויתור על הגביע. אלכס פרגוסון | רויטרס

גווארדיולה כבר סיכם עם ראשי באיירן מינכן, אבל אם פזל בעין אחת לכיוון מנצ'סטר, הרי שגול האליפות של סיטי הבהיר שמשרת האימון ביונייטד כבר אינה ריאלית. פרגי נשאר לעוד עונה כדי לפרוש כאלוף ופפ הלך לבירת בוואריה לשלוש שנים מעט שנויות במחלוקת, בהן הצליח אמנם להביא את הלחם והחמאה בדמות אליפות אחרי אליפות, אבל לא את הקרם (בוואריה) בדמות ליגת האלופות.

בעודו סובל במינכן בקדנציה שלא הייתה נקייה מעימותים עם הגווארדיה השמרנית של באיירן, נבנתה סיטי עבור המאמן המצליח: תבחר זחקנים, תבחר מאמני נוער, כושר וסקאוטים, תבחר את הצבע של הברזים במקלחות שבחדרי ההלבשה – רק תבוא כבר. כך נבנתה סיטי עבור האיש שעומד על הקווים שלה עד היום.

קל לפטור את הפרויקט שבו פגש הכסף הכי גדול וחדש את אחד הקהלים הכי מיוסרים בליגה כהצלחה נובו-רישית, כזו שחוותה צ'לסי בעידן אבמרוביץ'-מוריניו. ולא היא. למי שזקוק להוכחה נזכיר את פריס סן-ז'רמיין: מאמנים הולכים ובאים, כוכבים כמו מסי, ניימאר ואמבפה – ואפילו לא זכייה אחת בצ'מפיונס ליג. במילים אחרות: כסף גדול הוא כמעט תנאי סף בדרך לטופ של הכדורגל האירופי, אבל הוא לא המרכיב היחידי.

לואיס קומאס עם מאמן ליברפול יורגן קלופ
לואיס קומאס עם מאמן ליברפול יורגן קלופ | רויטרס

אם פפ הוא מאסטרו, מנצח של תזמורת פילהרמונית, יורגן קלופ הוא כוכב רוק. עם לוק של מורה לחינוך גופני בתיכון עירוני דורטמונד, הוא מוציא את המיטב מחבורה של ילדים קשוחים כמו שאיש מלבדו לא היה מסוגל לעשות. קלופ לא רק החזיר עטרה ליושנה בליברפול, הוא גם עשה את זה כמו סקאוסר אמיתי, כמו מדריך של חבורת רחוב. תמיד לא מגולח, תמיד עם כובע הבייסבול, תמיד שואג ומנופף בידיים, מחייך חיוך לעגני לעבר השופט או מלהיב בתנועות ידיים את הקהל.

אתמול הוא ניצח בנוק אאוט את יריבו המיוחס: במחצית השנייה סיטי נראתה מבוהלת כמו חבורה של צפונים שנכנסה בטעות לפאב הלא נכון במרסיסייד. למה זה נגמר רק בתיקו? כי בכדורגל נטו סיטי מוכשרת יותר, מלוטשת יותר – ואיזה כיף שבכדורגל שום דבר אינו "כדורגל נטו"!

לא רק על המגרש וביציעים ניכרים ההבדלים בין השניים, אלא גם בין זה זהולך לזה שנשאר. למה קלופ בחר לעזוב את המקום שבו הוא מרגיש בבית? אולי כי הוא יודע שליברפול בעידן שלו היא נס שקשה מאוד לתחזק: לסיטי וליונייטד מהעיר הסמוכה יש יותר כסף, כך גם לצ'לסי, אולי אפילו לארסנל הצנועה (כלכלית) ולטוטנהאם (הגם שלעתים נראה שהיא מתנהלת כמו גמ"ח). קלופ הוא ההוכחה שאפשר לחולל ניסים – הן כך עשה גם בדורטמונד, עת הצליח לאתגר את הדומיננטיות של באיירן מינכן, אבל כמעט בלתי אפשרי לתחזק אותם.

קשה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו, אבל קל מאוד לנחש מה החלום שלו: לעזוב את ליברפול עם תואר אליפות, הפעם כזה שייחגג מול אנפילד מלא ולא תחת מגבלות הקורונה.

שחקני ארסנל חוגגים
שחקני ארסנל חוגגים | רויטרס

בסוף העונה הוא יצא לדרך חדשה, בעוד פפ יתיישב שוב אל שולחן השרטוטים: סיטי שלו פגיעה, שבעה, לפעמים קצת מבוגרת. קל לראות את השנים שעברו על השלד הנוכחי כשמביטים בדה-בריינה. השחקן המוכשר הזה שהפך לנגד עינינו מילד בלגי עצבני לכוכב מלוטש, נראה כאילו הזדקן בבת אחת, כאילו פתאום הגיע אל המוח הכאב מהפציעות הרבות שספג במהלך השנים. גם פפ היה יכול לנסות לקחת עוד אליפות – ולפרוש, אבל הזכייה בתואר האירופי החזירה לו את התיאבון: עכשיו הוא רוצה לבנות עוד קבוצה אחת שתמקם את סיטי סופית במועדון-העשרה (קבוצות עם יותר מעשרה תארי אליפות, שלסיטי יש "רק" 9 מהם: יונייטד עם 20, ליברפול עם 19, ארסנל עם 13).

אפשר שכל האמור לעיל לא קיים כלל במוחו של אף שחקן ששיחק אמש על הדשא באנפילד. במשחק שבו כמעט נכנעה האיכות של סיטי לתשוקה של ליברפול, אחרי שהמאמן הכי מצליח באנגליה בעשור האחרון כבר נכנע למאמן הכי מלהיב, אבל זה הד.נ.א של המועדונים, אותו דבר חמקמק שקיים בכל שחקן שלובש את חולצת המשחק, אפילו מבלי שיהיה מודע לו.

ואחרי שהתפזר העשן, התברר שלפרמיירליג יש אכן מוליכה חדשה, אך אבוי – היא לא יצאה מבין שתי הענקיות שהתגוששו על הדשא, אלא ישבה בבית וצפתה בהן בנחת. עוד בשנה שעברה הציגה ארסנל את הכדורגל היפה באנגליה, אבל כשלה בישורת האחרונה, אחרי שהתברר שהסגל שלה הוא קצר וצעיר מכדי להשלים את המלאכה.

האם הפיקה את הלקח הדרוש? ובכן, כאן פתחנו וכאן גם נסיים: לא הרבה אחרי פגרת הנבחרות, במחזור ה-30, ייפגשו סיטי וארסנל לעוד קרב ראש בראש על האליפות, גם שם יכול להיות שהמנצחת במשחק תהיה בכלל הצלע השלישית שלא תיטול בו חלק. או כמו שאפשר לסכם בשתי מילים: אשרנו שזכינו!

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי