הסטייק עוד ימשיך להתהפך: איך אוהד אמור להתמודד עם השפלה?

אחד הרגעים הקשים בהתמודדות עם תבוסה, הוא השנייה הראשונה שבה מתעוררים בבוקר שאחרי, ומבינים שזה אמיתי. אחרי כמה שעות שינה שקטות, שאיפשרו הדחקה נעימה, השקט נגמר, ובמעבר חד חוזרים למציאות, לרעש בראש. חוזרים למרמור, לתחושת ההשפלה, לחוויית המשחק, להבנה שנוספה לך לחיים עוד טראומה שתרדוף אותך. לבו של כל אוהד ספורט צרוב באינסוף צלקות וחתכים, כך שלא במקרה רבים ממלמלים לעצמם מראש, עוד לפני תחילת המשחק, "די, בשביל מה, כבר אי אפשר לשאת את זה", בהבנה שהם נכנסים לחוויה שסופה לא ידוע, וייתכן שבסוף הערב יחגגו הישג כביר – או יקבלו שטוזה שלא תרפה מהם שנים.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם תבוסות כואבות כאלה, כפי שחוו אוהדי מכבי תל אביב ביום חמישי? השאלה אינה מופנית לאנשים אופטימיים מטבעם, שיודעים שהטוב עוד לפניהם; או לאנשים חזקים מעולם הרווחה הנפשית, שמבינים ש"כל מפלה היא הזדמנות ולכן זה רק אתגר שיש לאמץ"; ובטח שלא לאנשים ש"לוקחים את כל העסק בקלות" ויודעים ש"זה רק משחק". לא, לאלה לא צריך לדאוג, הם מסתדרים. הבעיה היא של אלה שבטוחים, מרגישים, ממש מזהים, שעולמם קרס. אלה שמבכים, מתייסרים, לא מצליחים להשתחרר מהעכשיו, כשאדום וצורב בעיניים.

הנטייה הראשונית, הקלה ביותר, היא כמובן להביט לצדדים ולהיווכח שאלו בעיות קטנות. לקבל "פרופורציות". להבין שיש צרות גדולות יותר בחיים, שהעיקר הבריאות, שזה עוול להתעסק בשטויות וזוטות שכאלה, במיוחד בתקופה הזאת, במיוחד כאן ועכשיו. אבל האמת היא שזה לא מועיל. לא זו הדרך להתמודד עם בעיות כדורגל. את ה"פרופורציות" כבר קיבלנו מזמן. אין צורך להזכיר אותן, הן שם כל הזמן, הפעם אלה דאגות מסוג שונה, וברוך השם, הלב מספיק גדול בשביל להעמיס עליו סוגים שונים של כאב, ואת כולם הוא סופג.

לא, ההתמודדות עם ערבי ספורט קשים חייבת לבוא מעולם הספורט, עם הקשרים לעולמנו הקטן, לערכינו ולז'רגוננו. כך, למשל, נניח שיש אוהד שמכה על חטא, שתוהה למה הרשה לעצמו להיסחף, להשתלהב, לחשוב שהקישור עם ואן אובריים, פרץ וקניקובסקי הוא ציוות מושלם, למשל, ועכשיו הוא מרגיש מרומה וחסר מושג וחסר יציבות, כמו "סטייק שמתהפך". ובכן, כדאי שימצא בזה משהו חיובי: הסטייק צפוי להתהפך עוד עשרות פעמים.

בנוסף, כדאי שיבין שהוא לא היחיד. שזה טיבו של הענף. שכולם פה נסחפים ומתלהמים וחיים את הרגע, אימפולסיביות כדרך חיים. ולא רק אוהדים, לא רק עיתונאים ופרשנים, אלא אפילו מאמן הנבחרת והמנהל המקצועי, למשל, שמתכוננים למשחק הכי גדול של הנבחרת זה שנים, ואמורים לקבל לקראתו החלטות מושכלות וכבדות משקל – גם הם, אפילו הם, הסתנוורו והתפעלו ובחרו סגל על סמך שבועיים מוצלחים של קבוצה אחת!

וכעת, כך נדמה, הם מתחרטים ומתקשים להאמין על ההחלטות שקיבלו ("איך יכולנו לדעת?"), אבל גם החרטה מוגזמת. לכן, יידע האוהד, לא רק שהוא לא לבד, אלא שכל העסק מטופש וחסר היגיון, ויש אף שיאמרו מקרי ושרירותי. כי כמו שמכבי תל אביב "אמורה" הייתה לקבל שלישייה מהיוונים במשחק הראשון, כך גם יכלה לגנוב שער יקר במשחק הגומלין; הרי אותו דור פרץ כבש בנגיחה נהדרת במשחק הראשון ממצב לא קל בהטיית ראש מושלמת בתזמון מושלם, ואילו במשחק השני אותו שחקן בדיוק החמיץ משני מטרים נגיחה הרבה יותר קלה. אז על זה, על זה לבכות ולהתייסר, ולבנות הרים של פרשנויות וניתוחים?

כשמדובר באוהדים צעירים, באמת קשה לנחם אותם. שום דבר שתאמר לא יעזור, גם יד על הכתף או חיבוק לא יועילו. אבל עבור אוהדים מבוגרים יותר, דווקא הניסיון מוביל לנחמה. כי נניח ישנו אוהד שטוען שזה "היום הכי קשה שלו כאוהד מכבי תל אביב", יסתערו עליו זקני המועדון בזיכרונות וסיפורים. הם יזכירו לו תקופות שבהם הקבוצה הייתה קורסת בכל דרבי, מוכה ללא רחמים, בעודם נאלצים לצפות באוהדי היריבה צוהלים; אז כמה כואב יכול להיות הפסד לקבוצה מאתונה? הם יזכירו לו, למשל, איך נסעו בשנות ה-90 למשחק עונה בקרית אליעזר, הפסידו בו 5:0 וחזרו בדממה צורבת הביתה. ובכלל, יבהירו לו שמבחינת הדור הישן, משחקים באירופה הם רק לוקסוס, בונוס, פנטזיות של מפונקים, חוויה בצד הדרך, ומי שלוקח ללב הפסדים במסגרות שכאלה הם מושחתים פריבילגים.

גם קלישאות כדורגל מתגלות כמועילות ברגעים כאלה, כמו "את הכסף סופרים במדרגות", שממחיש שאומנם הפסדתם פה בוכטה והמצב קשה, אבל זה לא הסוף. גם "המזל הגדול בכדורגל הוא שתמיד יש את המשחק הבא" מצליח לתפוס פה, כי אם מדברים על מכבי תל אביב לדוגמה, הרי שאותם זקני המועדון, שזוכרים את העבר יותר טוב מאת ההווה, יזכירו לצעירים שכמה שבועות אחרי עוד 5:0 אומלל, אותה מכבי תל אביב נסעה לקרית אליעזר והדיחה את יריבתה מהגביע; ושכמה שבועות אחרי ה-10:0, אותה קבוצה בדיוק ניצחה בגמר הגביע את הפועל האלופה בדרבי. יש חיים אחרי המוות. במקום להתייסר, כדאי לשקול לאמץ את המנהג של יורגן קלופ, שאחרי החמצות מסתובב ליציע ומוחא כפיים בדרישה מהקהל לעודד.

אין פתרון קל. לעתים הנחמה ברגעי משבר כאלה יכולה לבוא דווקא מהדברים הפשוטים, כמו לשבת עם בן משפחה בדממה, לחלוק את הצער בלי להכביר במילים מיותרות, מרוב אהבה לשתוק. יש שבוחרים בטקטיקת הדחקה, וצוללים לסדרות טלוויזיה ועולם רחוק, בעוד יש כאלה שמרגישים צורך לחטט בפצע ונקלעים לוויכוחי רשת אלימים, לא נשפוט. כמובן שיהיו כאלה שיחפשו עומק רוחני בהפסדים ובמפלות, בצורך לחוות אותם, באיזון שנדרש בין רע לטוב, אבל לעתים קשה לצלול לרבדים פילוסופיים עמוקים, כשעוסקים בחורים של נחמיאס בהגנה.

לכן אין ברירה אלא לחזור לקלישאות, הרי לא המצאנו כלום. אם מזכירים את המשפט "את הכסף סופרים במדרגות", הרי שהוא הגירסה הערסית-פרחית לאמירה המושלמת של אלכס פרגוסון "זה עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד". מצד אחד הוא מעניק לכל הפסד מעמד מכובד ומרגש, מוסיף לו נפח ועומק, ומאפשר לחוות אותו כאבן דרך, מונומנט. מנגד, הוא מזכיר שהכל זמני, עוד צעד במסע לשום מקום, שלא נגמר. עם עוד צלקת קטנה חדשה, וממשיכים.