מאז ההפסד המשפיל של נבחרת ישראל לאיסלנד אנחנו עדים לרמזים הברורים כי יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ כבר מחפש את המאמן הבא, כשנראה שגם יוסי בניון בדרך החוצה. כל החלטה שזוארץ יקבל תהיה לגיטימית, אך השאלה שתוביל אותה היא לאן הוא מכוון: האם רק להחליף צוות בגלל שהתסכול הכללי מהתבוסה מחייב אותו לבצע זעזוע, או שמא יש לו תכנית אמיתית איך הנבחרת והכדורגל הישראלי ייראו אחרת.
לפני הכל, בתור אחד שלפני איסלנד מאוד רצה לראות את בניון ממשיך, כי האמין בדרך של המנהל המקצועי, זוארץ צריך לעשות חושבים במשך כמה שבועות לפחות ולהבין שאסור לו להחליט רק בשביל לזעזע, או על סמך הבנה של מה הוא לא רוצה. מינוי מנהל מקצועי ומאמן לא נעשה "בשלוף", הוא לא מסתמך רק על המועמדים הבולטים שפנויים בשוק. לפעמים יש צורך בחשיבה מחוץ לקופסה, כזו שמביאה בחשבון את הנבחרות הצעירות ואת הדרך בה רוצים להוליך את הכדורגל המקומי שנים קדימה.
גישתו של יו"ר ההתאחדות כלפי הצוות הנוכחי אמביוולנטית. גורמים רבים סביבו ציפו ממנו לסיים את ההתקשרות כבר בתום מוקדמות היורו, אבל זוארץ התעקש על האמונה שלו בבניון והמשיך איתו לפלייאוף. אחרי איסלנד והרעיון להמשיך הלאה, מקורביו פשוט הציפו אותו באינספור אפשרויות ושמות שלא משאירים מקום להחלטה שפויה, אלא יובילו להחלטה אמוציונלית שנועדה לרצות את כולם ולייצר שקט, לפחות באופן זמני.
אגב, טעות אחת ששינו זוארץ כבר מבין שעשה, היא הפעלת הלחץ להחזרת ערן זהבי לנבחרת. בסופו של יום, ללא קשר למי צודק, את מה שנעשה בפרשת החדר לא ניתן היה לתקן. זהבי אמנם חזר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, אך האווירה בינו לבין הצוות המקצועי וחלק מהשחקנים לא הייתה דומה לקדנציות הקודמות שלו. בצוות הרגישו שזהבי לא איתם, בסביבת החלוץ דיברו על כך שלא חסכו ברעל נגדו, והחיבור המחודש לא עשה טוב לאף אחד מהצדדים. אמנם זאת לא הסיבה היחידה לאיך שהנבחרת נראתה, אבל כשיש כאלה אנרגיות סביב השחקן הכי דומיננטי בה, זה מחלחל ולא מפתיע שכולם הפגינו חוסר תשוקה במשחק הכי חשוב. הסוגייה הזו ריחפה מעל הנבחרת בחודשים האחרונים ולא עשתה טוב לאף אחד.
כשזוארץ יסיים עם נושא הנבחרת, הוא יצטרך לתת פיתרון להתמודדות עם הקיצוניים שבאוהדי הכדורגל, שמנסים להרוס כל חלקה טובה בענף. המעשים של אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל תפסו את הפוקוס השבוע, אולם בכדורגל הבעיות גדולות יותר. העיסוק בבית הדין ובשינויים התכופים במאזני הנקודות רק מעכבים את הטיפול בבעיה האמיתית שהולכת וגדלה – הקיצוניים שבאוהדים כבר מזמן שולטים ביציעים, לא חוששים ולא מרגישים שיש מישהו שיכול לעצור אותם ומבחינתם בזירה שלהם החוק היחיד הוא שאין חוקים.
האמת? זה לא בא משום מקום. יש להם סיבה להאמין שזה בסדר. את הבעיות האלה אנחנו מכירים היטב בכדורגל; מועדונים בתקציבי עתק שמעדיפים לטפל רק בסיטואציות נקודתיות, למזער נזקים של ארגוני האוהדים, אך בהחלט לא לפגוע בהם. בין אם יודו בכך ובין אם לאו, בקבוצות הגדולות הדעה הרווחת היא שהגוש המעודד הוא שגורם לאצטדיון להתמלא ולאווירה להיות אחרת. המועדונים רוצים להימנע מחרם מצד היציע או כל התנהגות שתפגע באווירה או ביחסים עם ההנהלה.
ישנם חמישה מועדונים בכדורגל הישראלי שיש להם באמת כמות קהל גדולה – מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. ברמת ה"עבירות בנסיבות מחמירות" וכמות העבריינים ביציע, הפועל באר שבע לא בליגה של ארבע האחרות. הסיבה לכך היא שבבירת הנגב, על אף שלא מדובר בצדיקים, השפיות שולטת בקהל ולא העבריינות. הקהל שהתחיל כגוש עידוד בימי וסרמיל עדיין דומיננטי ולא נותן לכאלה שלא רצויים להיות דומיננטיים ביציע ולנסות להשתלט עליו.
בארבעת המועדונים האחרים הבעיה גדולה בהרבה. צעירים בעלי רקע פלילי שהצטרפו עם השנים מהווים כיום כח ביציע. חלקם בעלי עניין מינימלי בספורט וחיים הרבה יותר את תרבות האולטראס מאשר את האהדה לקבוצה ואהבה לכדורגל. הם יותר בעניין של להראות "למי יש יותר גדול".
אם נתחיל ממכבי חיפה, נראה שקומץ ביציע כבר התרגל לתארים ולאוויר הפסגות של אירופה, אז את הריגושים הוא מחפש ביציע ומחוץ למגרש במקום על הדשא. במכבי תל אביב יש קומץ שחשוב לו להדגיש שהוא גזעני, בלגניסט, והמעמד הזה חשוב לו לא פחות מהצלחת הקבוצה. בבית"ר זה כבר יצא משליטה. בניגוד לבעלים אחרים, ברק אברמוב מראש לא נכנס לזה. הוא שאל את "לה פמיליה" מה הם רוצים, ונתן להם, מתוך תקווה שיתנו לו גב כבעלים ולא יחכו לו ליד הבית – הסכם שמחזיק עד היום. בהפועל תל אביב זה כבר שנים לא בשליטת הבעלים. אולי בכדורסל עופר ינאי עוד יעשה משהו, אבל בכדורגל האחים ניסנוב בעבר והאחים מינצברג בהווה לא עשו, לא עושים ולא יעשו כלום, כי הם יודעים שברגע שיעשו זאת, הם סיימו כאן. מדי פעם הם מראים מעט עמוד שדרה, בשביל הנראות או לקראת העמדה לדין. הם יודעים שהם בנחיתות מול הקהל וחסרי אונים בקרב הזה, לכן מוותרים מראש.
חשוב לשים לב שבעשור האחרון כבר אין הפרדה בין הגוש המעודד לגוש האלים והבעייתי. החלק שמוביל את העידוד הוא גם זה שמחכה לקהל של היריבה אחרי המשחק, זורק אבוקות, עובר על התקנון בנסיבות מחמירות ופוגע במועדון בכל דרך. המגמה הזו נוצרה בעשור האחרון. יש מספיק אוהדים (הם אפילו הרוב) שרק רוצים להתעסק בתצוגות עידוד ולא באלימות, אך אין מי שיגן עליהם מפני העבריינים שהשתלטו על היציע עם מטרה להנחיל תרבות עבריינית.
וכאן שינו זוארץ יהיה חייב לעשות בקרוב מעשה, לפני שזה יגיע לפתחו. עם כל הכבוד לרפורמה ובית דין, רק שיתוף פעולה מקסימלי עם מוסדות המדינה והמשטרה יביא לפיתרון. היה עליהום גדול על מיקי זוהר בשנה שעברה, אך כנראה שהאלטרנטיבה שעומדת בפני הספורט הישראלי היא שהמשטרה תיכנס לעובי הקורה כדי למגר את העבריינות מהיציע ולעשות סדר באצטדיונים, ולא מאבטחים או ניסיונות נרפים של המועדונים להגיע להבנות עם הסוררים.
עבריין ביציע אינו שונה מעבריין ברחוב. המועדונים והקהל הטוב לא צריכים ולא יכולים להתמודד עם הקומץ הזה, שרק הולך ונהיה קיצוני יותר ומושך איתו עוד ועוד משועממים חסרי עניין בספורט, אך בעלי עניין גדול בבלגן ובאלימות. וכן, אם צריך, שיחזירו שוטרים ליציעים הבעייתיים, שיגבירו את כל רמת הבידוק, שיידעו להתמודד עם רעולי פנים או כל דבר שמקשה על זיהוי – וימררו להם את החיים. זה לא סוד שישנה בעיה עם בתי המשפט, אז אם בתי המשפט לא יתנו את הפיתרון, לפחות תחת כח משטרתי ביציע אוהד יידע שאם לא יתנהג כראוי, תהיה לו בעיה אמיתית וזה לא יסתכם ביריקות על מאבטח. זה לא אידיאלי, אבל זה הרע במיעוטו, כי האופציה השנייה היא שאצטדיונים ייסגרו ואולי הספורט ייעצר.
מה דעתך על הכתבה?