לתומי חשבתי שאוהדי כדורגל הפסיקו להתרגש ממחוות ה"כבש ולא חגג". הרי אותה הימנעות משמחה של האקס מול קבוצתו לשעבר כבר מזמן איבדה מהקסם שלה והפכה לקלישאה לא אמינה, ורק לעתים נדירות מרגישה לא צבועה או מאולצת. חשבנו שהדיון הזה נגמר, שהשתחררנו מזה (תחגוג או לא תחגוג, למי אכפת), אבל כנראה שזה חלק מהכוח הייחודי של הכדורגל, המשחק הכי גדול שמצליח לעורר את הרגשות הכי קטנוניים.
השבוע עוסמאן דמבלה כבש במדי פריז סן ז'רמן מול ברצלונה. רבע גמר ליגת האלופות, מעמד רציני. הוא השווה ל-1:1, וכן, חגג. בברצלונה התרגזו. לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בתקשורת. הזכירו את התקופה הארוכה ששיחק בקאמפ נואו, הזכירו איך כל הקבוצה עלתה עם חולצה שלו אחרי שנפצע, ובכלל, הרגישו פגיעה בכבודם מכך שהעז לשמוח בצורה מופגנת שער לחובת ברצלונה, למרות שהוא כבר כמעט עונה שלמה בקבוצה אחרת, למרות שכבר הרגיש בבארסה די מאוס.
נדיר למצוא אובייקטיביות בכדורגל. כל דעה מלווה במשקעי עבר. הכל טעון, מפוזיציה, וזה טבעי. ככה זה, פשוט מאוד: מבחינת פריז סן ז'רמן, ברור שדמבלה צריך לשמוח בגול. מבחינת ברצלונה, הוא בוגד מניאק, ילד קקה. אין מורכבות. אין צורך להסביר. כשאתה בצד שלנו, זה בסדר. אחרת אתה אויב והכל פסול.
השבוע בישראל התפתח דיון על ליאור רפאלוב, אחרי שדחף שני שחקנים של מכבי תל אביב בבלומפילד. מה כבר יש להגיד? אם אתה אוהד מכבי חיפה, רפאלוב הוא מלך, הדליק את השחקנים, שיחק אותה. אם אתה אוהד מכבי תל אביב, הוא היה חייב לקבל כרטיס אדום. אותה פעולה, שני אנשים צופים בה, וכל אחד רואה משהו אחר לגמרי. לפני שבועיים נפסל שער לבני סכנין מול מכבי תל אביב. מאות אלפי אנשים בוחנים את ההילוך החוזר. אם אתה צהוב, אתה מזהה הכשלה ברורה. אם אתה כל צבע אחר, הוא לא נגע בו.
זה חלק מהפנאטיות, שמובילה לעיוורון. לפעמים זה קיצוני. אוהדי מכבי תל אביב מאמינים שיעקב שחר שולט על ההתאחדות והמנהלת. אוהדי חיפה טוענים ליד מכוונת נגדם. כולם מדמיינים כוחות אופל שמתאגדים במטרה להרע להם. כמעט כל אוהד מאמין שהקבוצה שלו מקופחת סדרתית, שהיא הכי שנואה בארץ. כל אוהד לכוד בקונספציה שלו (ובתיבת התהודה), ואין טיעון הגיוני שיוכל לשכנע אחרת.
למרות זאת, אנשים אוהבים להתווכח. לקחת את הבוץ ולמולל אותו ביד, לעסות אותו, להתפלש בתוכו. נגררים לוויכוחי רשת חסרי טעם, סתם צועקים לאוויר. לפעמים זה נעשה במודעות. אוהדים של חיפה, נניח, יודעים בבירור שאילו ערן זהבי היה מבצע את אותה הפעולה בדיוק של רפאלוב, ודוחף שני שחקנים ירוקים, הם היו רותחים מזעם. אבל מה זה משנה. העיקר המחויבות, השמירה על הבית.
השבוע ליגת האלופות סיפקה כדורגל מופלא, שני ערבים ברציפות. כל משחק היה תענוג בפני עצמו, אפילו אתלטיקו. בראש רצים זיכרונות של גולים מדהימים, ביצועים מושלמים, וולה, מהפכים, שינויי מומנטום. קרב האליפות באנגליה צמוד ומלהיב, אי אפשר לדעת איך ייגמר, ה-2:2 של ליברפול מול יונייטד היה חגיגה אמיתית. גם אצלם יש ויכוחים קטנוניים, התעסקות בשטויות, אובססיה על טעויות שיפוט. ההבדל היחיד הוא שאצלם האובססיה מרגישה מוצדקת.
מה דעתך על הכתבה?