בוא נפזר את מסך הערפל: מה אפשר ללמוד מהניצחון של נבחרת ישראל

אין פה ניסיון לקלקל את המסיבה או להרוס את השמחה. כיף שניצחנו את בלגיה. היה ניצחון יפה, באמת מעודד, שונה לגמרי מהשמחה העצובה אחרי הבונקר 0:0 מול צרפת כשלא עברנו את החצי. ניצחון על בלגיה הוא תמיד הישג מרשים, גם כשהם עם סגל חסר. הייתה שם גם עמידה נכונה, גם אמונה ונחישות, גם ווינריות עם גול ניצחון מאוחר, וגם שער של שחקן הליגה הכי לוהט, ירדן שועה, שיוצר תחושה שיש פה כדורגל ושאפשר לבחור נכון. אבל בחיאת, נבחרת ישראל, תרשי לנו לא להסתנוור. אנחנו מחכים למאני טיים.

הקמפיין הזה היה חסר סיכוי, אין ויכוח. אף אחד מאיתנו לא יזכה לראות במהלך חייו את נבחרת ישראל מתמודדת בשוויון מול איטליה וצרפת. לא זאת הציפייה. לא פה הביקורת. למעשה אין פה ביקורת, אלא ספקנות. פקפוק. חשדנות. ניסיון עבר. אין פה האשמות, לא לבן שמעון או זוארץ. פשוט בראש עדיין יש את האכזבות מהקמפיינים הקודמים, הכל כך כואבים. זה הכל. אנחנו פשוט זוכרים הכל. זוכרים את כל התקוות שהתנפצו. זוכרים איך הגענו למשחקים המכריעים, וקרסנו.

זוכרים בקמפיין הקודם הפסדים לקוסובו ורומניה, משחקים שהגענו אליהם מלאי אמונה ורוח לחימה, ופשוט נכנענו לשתי נבחרות בינוניות. זוכרים איך אחר כך הגענו לפלייאוף, מלאי אמונה ורוח לחימה, הובלנו מול איסלנד אבל אז קיבלנו רביעייה. אפשר ללכת לאחור כמה שרוצים, גם בלי להתייחס לפארסות מיתולוגיות, כמו ה-5:0 לדנמרק (הלוואי ובכל קמפיין נגיע לפלייאוף) או הפרצוף המחייך של גוטמן בהגרלה. המפלות הן קטנות יותר. צובטות. הפסדים לסקוטלנד, מקדוניה, סלובניה. יריבות ש"אפשר, וצריך לנצח".

רוב הקלישאות על נבחרת ישראל והכדורגל הישראלי כבר לא רלוונטיות. כבר לא אומרים "אלופי עולם במשחקי ידידות". כבר לא מאשימים את המנטליות או השריר הקצר. בוודאי שלא מאשימים את הכדורגלן הישראלי בעצלנות, אנחנו יודעים שהוא מוכן ורוצה לעבוד קשה. כבר לא מחפשים את מקור הבעיה, תוהים אם היא תרבותית או עניין של יסודות ותשתיות, גם העיסוק הזה כבר חלף. נמאס לנתח. מבחינתנו הכל נמדד רק בשורה התחתונה: תוצאות והישגים.

היה קיץ אחד חלומי, עם ההצלחה של הנבחרות הצעירות. הייתה תחושה שמשהו מתבשל פה, שקוצרים את הפירות של ה"תהליך", אבל מאז דברים רק הידרדרו. כרגע אין לנו אף שחקן בחמש הליגות הבכירות (תנו לדניאל לשחק). הקבוצות הישראליות תמיד הצליחו באופן יחסי במפעלים, אבל השנה האחרונה הייתה רעה במיוחד (גם בגלל הנסיבות). מנור פצוע, אוסקר לא יציב, עבדה בליגה תמוהה, פרץ על הספסל, חלאיילי דועך. הצעירה עם הקמפיין הגרוע בתולדותיה, והעתיד נראה פחות פחות ורוד.

ואז, אחרי רצף ההפסדים, מגיע התיקו מול צרפת. שוב, באצטדיון ריק, במשחק חסר חשיבות, במפעל שגם אוהדי הכדורגל הנלהבים ביותר מתקשים להבין את מהותו. הגנה טובה, הרבה נחישות, נאומים יפים במחצית, ואז הניצחון על בלגיה, והנה שוב תקוות קטנות גדולות. והנה ג'אבר כוכב על, סבע ושועה הם כל מה שהיה חסר כל השנים, וברשתות שוב מסתובבים סרטונים של שניות קצרות – אוסקר משתחרר מקונדה, ג'אבר מחלץ, פרץ מציל – אוסף של מהלכים קטועים שלאו דווקא ממחישים את התמונה הגדולה.

אבל ההתלהבות חוזרת. ויותר מהכל, זה ממחיש את הצמא להצלחות. את התקווה הנואשת. עבור אוהדים באפילה, כל ניצוץ קטן הוא אור. ההתאחדות מוציאה סרטונים מחדר ההלבשה, והם בהחלט נעימים. כיף לראות את השחקנים מחובקים, את חזיזה מפרגן לשועה, את המאמן מלהיב את חניכיו, הלא קבוצה היא הרבה מעבר לשחקניה, היא חייבת רוח. אבל רוח היא לא הבעיה. גם בתקופת רוטנשטיינר הייתה התלהבות ומחויבות. אלון חזן רק דיבר על החזרת הגאווה, יוסי בניון בכה בכל פעם שהושמעה "התקווה". ניתוחי "מנטליות" הם כמעט תמיד הסברים בדיעבד לבעיות מקצועיות.

מוטיבציה מעולם לא הייתה הבעיה שלנו. להפך, לפעמים עודף המוטיבציה והרצון יצרו התלהבות עצומה שהובילה לציפיות מוגזמות ולא ריאליות. האכזבות הפכו את רובנו לסקפטיים. לאוהדים שמסרבים להיסחף, כמנגנון הגנה, כדי לא להיפגע שוב. אז לא, לא רוצים לבאס, אבל גם מסרבים להתרגש מהניצחון על בלגיה. נחכה לרגע האמת.