כשהלב נשאר ביציע: הסיבה האמיתית שיאיר הורן טס מעל טרנר

היום כשיאיר הורן חזר לישראל אחרי 498 ימים בשבי חמאס, הייתה לו בקשה אחת: שהמסוק שיחזיר אותו הביתה יעבור מעל אצטדיון טוטו-טרנר. רגע לפני שהוא נחת מחדש במציאות הישראלית, הוא רצה לראות מלמעלה את המקום שתמיד היה הבית שלו.

יאיר הוא לא "עוד" אוהד של הפועל באר שבע. עבורו, טרנר הוא לא רק אצטדיון – הוא סמל, הוא עוגן, הוא הדבר שנשאר יציב גם כשהכול קרס. בשבי, אי אפשר היה לדעת מה יקרה מחר, אבל היה אפשר להיאחז במה שתמיד היה שם: האהבה לקבוצה, לרגעים ביציע, לחוויות עם אחיו איתן, שנשאר מאחור, ושעדיין מחכה לרגע שבו יחזור למקומו לצד יאיר ביציע הדרומי.

הבקשה לטוס מעל טרנר היא לא סתם מחווה – היא מהות. היא הוכחה לכך שכדורגל הוא הרבה מעבר למשחק. הוא זיכרון, הוא שייכות, הוא מקום שמסמן יציבות גם בזמנים הכי קשים. יאיר רצה לראות את טרנר כי מבחינתו, כל עוד האצטדיון הזה עומד, כל עוד האדומים משחקים, כל עוד הכיסאות בדרומי מחכים – משהו ממנו תמיד נשאר חופשי.

הפועל באר שבע הבינה את זה. המועדון לא שכח את יאיר, ולא את איתן. שחקנים נשאו את שמם על החולצה, היציע שמר להם מקום, והיום, כשהוא חזר, החיבוק היה שלם – מנוי לכל החיים, חדר בבית החולים צבוע באדום-לבן, וקבלת פנים שמזכירה לו שהוא אף פעם לא היה לבד.

אבל הכיסא של איתן עדיין ריק. ולמרות ההתרגשות, יש תחושה שהמסע עדיין לא הושלם. הכדורגל, כמו החיים עצמם, ממשיך. האצטדיון ימשיך להתמלא, האוהדים ימשיכו לשיר. ויאיר, שעבר מעל טרנר בדרך חזרה, ימשיך לחכות לרגע שבו אחיו יחזור גם הוא – כדי שהלב שלו באמת יהיה שלם.