לכדורסל חוקים משלו: למרות השחמט של קטש, יש נורת אזהרה מאוד גדולה

עוד לפני הכדורסל, שהוא מפלט כמו כל בידור כלשהו בשנתיים ההזויות האלה – יש דבר אחד יותר חשוב. סוף סוף נודע לנו שהחטופים יחזרו הביתה. הטור הזה נכתב לאחר המשחקים אבל כמו כמעט כל מדינת ישראל, גם אני נשארתי דבוק למסך וחיכיתי לבשורה. למרות האסקפיזם, צריך להתעסק גם בעיקר בזמן הזה. אז לפני שאני מנתח דרבי ואת הפועל ירושלים – מקווה שנוכל להגיד ממש בקרוב שכולם חזרו הביתה.

אחרי הרגשנות, עכשיו קלישאה? "לדרבי חוקים משלו". זרקנו אותה, יופי. אפשר לכתוב מה באמת היה בדרבי התל אביבי הראשון ביורוליג אי פעם – לכדורסל חוקים משלו. עודד קטש עשה שחמט לדימיטריס איטודיס. השחמט הזה אמנם הסתיים ב-90:103, אבל בתכלס? הניצחון של מכבי תל אביב היה בכלל בהגנה.

בלאט מול מיציץ'

לפני שניגע בהגנה, קודם כל מצטיין המשחק מבחינת המנצחת ומאכזב המשחק מבחינת המפסידה. נתחיל מתמיר בלאט. יש סיבה שקטש כל כך מתחבר אליו – כי הוא נותן לו בדיוק את הכדורסל שהוא רוצה, גם אם זה גובל בחוסר אחריות לפעמים. אז כן, יש לו משחקים שהוא לא מצליח לסדר את הסט אופנס ומאבד יותר מדי, אבל זה לא היה המקרה היום.

מתחילת המשחק מכבי תל אביב פשוט רצה, היא ניסתה כמה שפחות להגיע להתקפה מסודרת. היא ידעה שאם זה ילך לפוזשנים של מעל ל-12 שניות היא אבודה, כי הפועל תל אביב יודעת להסתדר בהגנה ולנטרל את הכנסת הכדור לגבוה. לצערה של הפועל תל אביב, היא כל כך נלחצה מהכנסת הכדור לגבוה שהיא נתנה לבלאט, אושיי בריסט ולוני ווקר (גם לג'ף דאוטין נגיע לא לדאוג) לזרוק לשלוש.

באשר לבלאט, מעבר לכך שניהל את המשחק נהדר, הוא גם שמר על ואסילייה מיציץ'. בניגוד מוחלט למה שאנחנו רגילים מההגנה של קטש – הוא גם לא החליף בחסימות ונשאר עליו. אם הייתי שואל מאה אנשים מה קורה במשחק בו תמיר בלאט נשאר השומר המרכזי של ואסילייה מיציץ', 99 היו אומרים שהסרבי קלע 40 ועוד אחד שהיה מפרגן לישראלי ואומר שהוא קלע 30. זה לא היה המצב ומיציץ' תקע את ההתקפה של איטודיס.

קטש מול איטודיס

כבר נגעתי בזה בחצי מילה, אבל הפעם עודד קטש החליט – לא יהיו חילופים על כל דבר. כשהיו, הגארדים של הפועל תל אביב עשו ככל העולה על רוחם על הגבוהים של מכבי תל אביב, הגיעו לטבעת, הוציאו לשלשות והיה נראה שאם תמשיך ככה היא תוכל לנצח.

מה קטש עשה? החליט שהשחקן ששומר על החוסם ייצא ב"סופט הדג'", כלומר ייצא לרגע ויחזור במהרה לשומר שלו. למה זה חכם ועדיף על הארד אדג'? כי להפועל תל אביב מנהלי משחק מספיק מוכשרים שיוכלו למצוא את השחקן שפנוי לקצת יותר משבריר שנייה. ברגע שכל המאצ'אפים לא השתנו אחרי חסימה זה תקע את ההתקפה של הפועל ת"א.

גם לאיטודיס חלק גדול מאוד במשוואה. ההחלטות שלו בניהול המשחק פגעו בהפועל תל אביב. כריס ג'ונס ואנטוניו בלייקני היו מאוד גדולים על ההגנה של מכבי תל אביב, לכן כשמיציץ' היה בדקות לא טובות וגם אלייז'ה בריאנט לא הצליח לקבל כדורים – לקח לו המון זמן להכניס אותם. מתי כריס ג'ונס נכנס במחצית השנייה? דווקא אחרי שלשה של מיציץ', תזמון גרוע.

לקראת אמצע הרבע השלישי קטש עשה התאמה הגנתית טובה שהובילה גם להתקפה מן הסתם. כשתמיר בלאט יצא היה נראה שחסר למכבי תל אביב בעל בית שינהל את המשחק באופן מהיר. גם ג'ימי קלארק וגם ג'ף דאוטין ניהלו את ההתקפות לאט ואין להם את ראיית המשחק שיש לבלאט. לכן, קטש החליט שההגנה שלו תשמור כמה שיותר גבוה, תסתכן בזה שמיציץ' וג'ונס לא יצליחו להעביר את הכדור לבריאנט או בלייקני, תהיה חטיפה – דאנק במתפרצת.

למזלו זה עבד, כי אם הפועל תל אביב, ובמיוחד הרכזים שלה שעשו המון טעויות בניהול המשחק מול הדאבל אפ הגבוה, היו מצליחים להעביר את הכדור מהר לסקוררים בעמדות השוטינג גארד – מדובר בשלשות חינם, משהו שמכבי תל אביב אוהבת לתת.

אפרופו שלשות, האם ייתכן שמכבי תל אביב, אחת מקבוצות הקליעה לשלוש הרעות ביורוליג, סיימה עם 14/24 לשלוש? התשובה היא ייתכן, אבל לא כי פתאום כל שחקן של הצהובים הפך לסופר קלעי, אלא כי הפועל תל אביב הפכה אותם לכאלה. האדומים לא חזרו מספיק מהר להגנה, דאגו במיוחד שהכדורים ייכנסו לג'יילן הורד ורומן סורקין – ופתאום מוצאים את עצמם בלאט (3/3) ו-ווקר (4/6) לבד לשלוש.

בסוף המשחק הזה כן היה צמוד עד הרבע הרביעי. אז מה הפועל תל אביב כן עשתה טובה בשלושת הרבעים הראשונים? קודם כל כשהיא הצליחה להגיע להתקפות מסודרות היא הגיעה לסלים קלים וניצלה למעשה את החולשה של מכבי תל אביב. אם הייתה גם יורדת יותר מהר להגנה, הייתה מצליחה להכתיב את הקצב ולנצח.

אחמיא לאנטוניו בלייקני, שהוא פשוט תופעה. שחקן שלא מכיר את המונח מסירה וכנראה שלא צריך להכיר, כי כשהכדור היה אצלו בידיים הוא היה גדול על מכבי תל אביב. באופן כללי, מבחינת הגנה אחד על אחד, מעבר למיציץ' שבכל יום אחר צריך לעשות מבלאט קציצות, שחקני הפועל תל אביב מוכשרים יותר וגם ראו את זה (כמובן שלא סתם בבידוד אלא לאחר תנועה).

כשאלייז'ה בריאנט הצליח לחדור לטבעת זה עבד, דן אוטורו לא התקשה מול הגבוהים של מכבי. אבל כמו שציינתי קודם – כשמכבי תל אביב, או יותר נכון קטש, הבין שאסור למשחק להיקלע להתקפות ארוכות כאלה עם התנועה הטובה של הפועל, הוא קיצר אותן. לקח סיכון? אולי. השתלם לו? בענק.

שתי יחידות

אם יש משהו שהיה נורא בולט מתחילת המשחק הוא שהחמישיות היו יחסית מאוזנות ביכולות שלהן. איפה הפועל תל אביב הייתה עדיפה? בעומק. כשנכנסו כריס ג'ונס ובלייקני ומולם היו דאוטין וקלארק – היה ברור שהאדומים יוכלו לשחוט כמה שירצו. כך גם היה ואם ג'ונתן מוטלי היה קצת יותר פקטור ייתכן שאיטודיס היה מוצא איזה בינגו.

במשחק הזה, לטעמי, כריס ג'ונס היה צריך לקבל יותר דקות. נשמע הזוי כשהוא שיחק דקה פחות ממיציץ', אבל בסוף כשהוא היה על הפרקט החבורה של איטודיס שיחקה יותר טוב. המאמן היווני לא ניצל את זה מספיק והתעקש להשאיר את הכוכב הגדול בפנים לעוד כמה דקות ואז הטיימינג של החילוף הלך. נכון שג'ונס לא היה מספיק אחראי עם הכדור וקצת החטיא לשלוש אבל בפועל? האדומים היו עדיפים דווקא כשהוא שיחק.

עם זאת, כפי שציינתי, ברגע שמכבי תל אביב מנעה מבלייקני לקבל את הכדור ומכריס ג'ונס לכדרר, פתאום גילינו שלחבורה של עודד קטש (לא מאמין שאלה מילים שנכתבות באמת) יש ספסל. גם בעונה שעברה וגם העונה ראינו כמה הסקנד יוניט פשוט לא קיים אצל מכבי תל אביב. כן יש הבלחות פה ושם, אבל לא ברמה שהספסל גם מצליח להיות כל כך מתואם בהגנה וגם פתאום להפגיז בהתקפה.

הבטחתי שאדבר על דאוטין. כמו שכתבתי קודם – הוא לא מחליף מספיק ראוי לתמיר בלאט. לא משנה איך נסובב את זה. הוא שחקן מוכשר והוא הוכיח שכשהוא משחק מהר ולא מכדרר את עצמו לדעת (למרות שני מהלכים אישיים יפים בסוף שעון) אין ואקום כזה גדול בינו לבין בלאט מבחינה התקפית.

למרות המחמאות, ההתפוצצות המשוגעת שלו והתחושה שהוא אולי מתחיל להבין איך קטש רוצה שישחק – יש פה נורת אזהרה מאוד גדולה. אסור למכבי תל אביב לחשוב שהיא לא צריכה רכז. ג'ימי קלארק שחקן נורא נחמד אבל הוא מאבד כל כך הרבה שאני מפחד להגיד לו לשים עין על עץ, כי אולי הוא ימצמץ והעץ ייעלם. גם דאוטין אינו רכז, כי בניגוד לבלאט שהוא זה שנתן למכבי תל אביב את האופציה לשחק מהר, האמריקאי אכל ושתה כי חבריו לקבוצה הצליחו לחטוף כדורים או להוציא התקפות מהר אחרי ריבאונד. הוא מעכב את המשחק ושם הצהובים נפלו והאדומים היו יכולים לנצל.

לוני ווקר מול אלייז'ה בריאנט

ההבדלים בין השניים ברורים. אלייז'ה בריאנט הוא רוצח סדרתי שקט. בלי ששמת לב, תוך כמה דקות ושמונה זריקות הוא כבר עם 15 נקודות. לעומתו לוני ווקר, רוצח סדרתי ברעש ובלי כפפות. לפעמים הוא גם נתפס ואז הלך על הרצח הבא. אם בריאנט יקלע 18 לא שמים לב לזה, כי הוא גם נותן הרבה יותר למשחק ההתקפה, הוא מנהל משחק טוב וכי הכל כחלק מהשטף ההתקפי.

לעומתו, ווקר, שאם יקלע 18 לגמרי ישימו לב. בין אם בזריקות המטורפות שהוא לוקח ובין אם באישיות הצבעונית שלו. עם זאת, גם כשהוא מסיים עם 4 כולם שמים לב. אם אלייז'ה בריאנט יסיים עם 4, אז זה ב-1/3 מהשדה וכנראה 5 אסיסטים. ווקר? 1/12 וכנראה חמישה איבודים.

אז למה הפעם, דווקא זה שרוצח ברעש, הלא אחראי, זה שלא משחק בכלל כמו שקטש אוהב, ניצח? קודם כל אין טענות לבריאנט, הוא את שלו חד משמעית עשה חוץ מכל הנוגע ללשים יותר משתי נקודות בזריקה אחת (שלשה בקיצור). 1/6 שלו לשלוש כשהשלשה שלו הייתה במומנטום של הפועל והיא נקלעה מול שני שומרים ממרחק הזוי.

כשההגנה של מכבי תל אביב התהדקה והשתדלה שהוא יקבל פחות את הכדור, אז גם הוא נעלם. מנגד, כשההגנה של הפועל תל אביב התחילה לחפף – התחיל המופע של לוני ווקר. כמובן שכהרגלו הוא לקח זריקות שגורמות לך לזרוק כפכף על הטלוויזיה. עם זאת, בסוף, למרות שלא תפקד כסקורר שקטש רוצה שהוא יהיה (יותר אחראי הכוונה) הוא פשוט טוב בזה. איך תאשים שחקן שדופק לך שתי שלשות ברצף, גם אם זה לא הכדורסל שלך? כנראה רק לז'ליקו אוברדוביץ' יש את הפריווילגיה לעשות את זה, אבל מאמנים כיום מתחילים פחות ופחות להתחרפן משחקנים כאלה. כן קטש לא מתחרפן על פני חוץ, או מחייך, אבל בפנים כנראה שיצא לו "הסיבה היחידה שאתה לא דבוק למושב היא ששמת את הבול אין דה סל יא חתיכת &^%$".

זו לא קבוצה של יונתן אלון

למרות המשחק ההיסטורי, הייתה עוד קבוצה ישראלית ששיחקה במפעל בכיר באירופה אמש. לצערנו, היא הפסידה ובענק. כל מה שכתבתי על הפועל ירושלים בשבוע שעבר? אז הפוך, חוץ מדבר אחד. בשבוע שעבר כתבתי שבמחצית השנייה יונתן אלון הצליח להסתדר בצורה יותר טובה עם היריבה. הפעם? צדביטה לובליאנה היא לא המבורג. הגרמנים הפציצו לשלוש אמנם ולקחו ריבאונד התקפה במשחק מול האדומים מהבירה, אבל זה לא הספיק כי מעבר לזה לא היה להם הרבה.

בניגוד אליהם, הסלובנים לא רק קלעו לשלוש, אלא גם הצליחו בזכות תנועה מצוינת ללא כדור להגיע לתוך הצבע של הפועל ירושלים פעם אחר פעם. במשחק שכזה, בו הפועל ירושלים קולעת רק 6/23 לשלוש, יונתן אלון היה חייב למצוא דרך לפחות להאט את המשחק. האם זה מה שציפו מהפועל ירושלים של העונה, המוכשרת יותר התקפית מזו של אשתקד? חד משמעית לא. האם זה מה שהיה צריך? חד משמעית כן.

ביום כל כך חלש התקפית של קאדין קרינגטון (5, 2/7 מהשדה) ופושר של ג'ארד הארפר (14, 4/9 מהשדה ורק 7 זריקות עונשין), הפועל ירושלים הייתה צריכה לחזור למקורות. כן, גם אם זה אומר לשחק כדורסל איטי, יש שיגידו מגעיל, יש שיגידו "אני מכבה את הטלוויזיה". אמרתי שאם הפועל ירושלים תצליח לקחת את ההגנה מהמשחק מול המבורג ורק לשפר את השמירה על קשת השלוש – היא תדרוס את היורוקאפ.

מה קרה? ההיפך המוחלט. מעבר ל-12 השלשות שנתנה, היה נראה שהפועל ירושלים נשברה מנטלית במחצית השנייה. זה התחיל בסיום הרבע השלישי המטורף של צדביטה (13:30) עם שלשה על הבאזר שנתנה להם יתרון של 6 נקודות בכניסה לרבע המכריע אחרי שכבר היו בפיגור 11 במחצית.

ברבע הרביעי הבלאגן בכלל חגג. השחקנים באדום לא הצליחו לעצור את שחקני המטרה. די ג'יי סטיוארט (27) הצליח גם בפעולות אישיות וגם בתנועה ללא כדור מהפינה פשוט להגיע לטבעת. אלכסיי ניקוליץ', שלא היה מבריק בקליעה לאורך המשחק, פשוט נשאר לבד לכמה פוזשנים ושם סלים. הפועל ירושלים לא הצליחה לשמור מספיק טוב. אני לא יודע אם החליטו ששינוי הסגל גם משנה את הפאזה אבל אם כן – כדאי מאוד שיבינו שם שקודם כל ולפני הכל, זו קבוצה של יונתן אלון, מאמן שכל מהותו היא הגנה. לא הגיוני שהיא תציג רבע רביעי בו היא קודם חוטפת שלשות בלי הכרה וכשזה מסתיים היא משאירה את הצבע פרוץ לחלוטין.