הפנים של הענף: לזכרו של רז אדם, שהיה בדרך להציל את הכדורסל הישראלי

קשה למצוא את המילים כדי לתאר איזה שחקן היה רז אדם. הגארד, שנהרג בתאונת דרכים, הוכיח מפעם לפעם כמה תשוקה יש לו למשחק. הרצון של אדם, לא משנה איפה הוא שיחק – מאליצור נתניה בה גדל, דרך הפועל תל אביב, נס ציונה, קרית אתא ועד לגליל עליון – להיות השחקן שהופך את משחק הכדורסל לשמח, מהנה, מדבק, היה עצום.

יכולתו כשחקן כדורסל, שעולה בקנה אחד עם אופיו, היא רק נדבך בתוך האישיות המדהימה שלו. אדם לא היה רק שחקן חיובי עם אנרגיות, גם היה לו הומור יוצא מן הכלל. אחד המקרים הראשונים שהראו לי כמה רז אדם היה איש שלוקח הכול בהומור היה בקורונה.

בתקופת הקורונה, לאור השעמום וחוסר הוודאות, טיקטוק הפכה לאפליקציה טרנדית במיוחד. בתקופה הזו מאות אלפים העלו סרטונים. ריקודים, בדיחות, מתיחות. גם אדם היה כזה. הוא פרסם סרטון מצחיק, שהעלה תהייה – האם כדורסלן מקצוען בליגת העל יכול להשתטות כך?

בזמנו הייתה ביקורת, עוד לא הייתה כאן תרבות שמקבלת את סרטוני הטיקטוק האלה. היום לכל שחקן יש את האפליקציה, כולם מעלים סרטונים הומוריסטיים, אבל אדם היה הראשון שבאמת רצה להראות – אני בא לתת תצוגה. זה גם מה שהוא נהג להגיד לפני כל ריאיון.

רז אדם הבין את מה שבכדורסל הישראלי לא הבינו. רז אדם נתן לכדורסל הישראלי את מה שכל הזרים המנוכרים או אנשי האינטרסים הזועפים לא נתנו. הדבר הכי גדול הוא שלא מדובר באיכות היחידה שאדם סיפק למוצר.

מעולם לא נדרשתי לסוגיה, אבל אם ילד שמשחק כדורסל היה שואל אותי "מי הכדורסלן הישראלי שאני אמור לראות כמודל לחיקוי?", השמות שהיו רצים לי בראש הם דני אבדיה, בן שרף, ים מדר. האמת? השם הראשון שצריך לקפוץ הוא רז אדם.

לא כי הוא היה הכי נוצץ או הכי מוכשר, אבל כי הוא היה הפנים של הכדורסל הישראלי. כשמסתכלים על כל שחקני ליגת העל ומנסים להבין מי באמת מייצג את המוצר – החלש להחריד – באופן הכי הולם ומכבד, מדובר ברז אדם. עם כל השביתות והרמה וחוסר הגעת הקהל למגרשים, רז אדם היה קרן אור.

הומור זה דבר אחד, אבל להיות בנוסף לכך השחקן שהכי רוצה על הפרקט בכל רגע נתון – זו הגדולה האמיתית של אדם. בין אם בנבחרת או בכל קבוצה בה שיחק, רז אדם תמיד נתן את כל כולו על הפרקט. לחימה בלתי מתפשרת, אמוציות שהעירו קהלים רדומים, חיוך ענק, תשוקה למשחק.

הכדורסל הישראלי צריך עוד עשרה רז אדמים כדי שהמוצר יהפוך לטוב. לצערנו הרב, רז אדם היחיד והמיוחד שהיה כבר לא יוכל להציל את הכדורסל הישראלי. הוא כבר היה בדרך לשם. הקבוצות הגדולות רצו אותו, הוא התקרב לשיא הקריירה ואני בטוח שלא משנה באיזו קבוצה היה משחק וגם אם היה רואה חמש דקות מדי ערב, אלה יהיו חמש הדקות הכי טובות בהן אפשר לצפות.

המשימה של הכדורסל הישראלי היא לא רק להנציח את רז אדם, אלא גם לקדש את כל מה שהוא נתן. כל שחקן כדורסל במדינה הזו, כל בעל תפקיד בכדורסל הישראלי, צריך לקחת לעצמו משימה גורלית וחשובה – לבנות את הענף בדמותו של האיש החיובי, המצחיק, הלוחם והמחבר. את כל מה שהוא ניסה לעשות, עלינו לקחת על עצמנו כמשימה ולהמשיך לעשות.

לזכרו של רז אדם ז"ל, 1999-2026, הפנים של הכדורסל הישראלי. מי ייתן ובלכתו יגרום לנו להבין איך לאהוב ולחייך, כדי שנוכל לגדל עוד כמוהו, שיהיו הפנים הבאות של הענף.