תגידו ש"כולה" כדורגל. ובאמת – שום אסון לא קרה, שום ישראלי לא נפגע, אף צוות בבתי החולים לא נערך, חמסה חמסה חמסה, לאירוע רב נפגעים. "שאלה יהיו הצרות שלנו" – יסכם חלקנו את הדיון, לכאורה בצדק.
העניין הוא שכדורגל הוא לעולם אינו רק כדורגל, אלא סימבול למקום המרומם והפגיע ביותר בנפשנו. לרגל חשיבות האירוע נאוורר את המשפט שמיוחס לביל שאנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול (השנואה, אבל זה כבר עניין לטקסט אחר):
"יש החושבים שכדורגל הוא עניין של חיים או מוות. אני יכול להבטיח לכם שהם טועים, מדובר בהרבה יותר מכך". אמר – וידע מה הוא אומר.
לא מגיע לנבחרת ישראל של אמש, חבורה עלובה של סמרטוטים, ממזרים חסרי כבוד, שנפתח בעקבות הופעתה המבישה דיון פילוסופי, ובכל זאת ננסה.
כוחו של הכדורגל הוא בכך שהוא אף פעם לא רק ספורט: אתה יכול להיות עם מינוס שלא ייסגר בחיים בבנק, נבגד או נבגדת על ידי בת או בן הזוג, לחוות משבר קיומי – ועדיין להתפוצץ מאושר בגלל שער ניצחון בדרבי, שמשכיח ממך – ולו לרגע – את כל צרות העולם.
גם ההפך הוא הנכון: אתה יכול להיות מצליחן, בשיאו של מומנטום אדיר, אישי ומקצועי כאחד – ועדיין למרר בבכי אחרי שהקבוצה שלך הפסידה בגמר הגביע.
כזה הוא הכדורגל – וכל מי שיגיד לכם אחרת הוא שקרן או אוהד הפועל: אלה מתפננים על תבוסות. לך תבין מזוכיזם.
ברחו כשפנים
מה שנכון ליציע נכון שבעתיים על המגרש. כדורגל הוא המקום שבו מתאפשר לאנשים צעירים שחלקם בעלי כישרון מוגבל מאוד בתחומים אחרים להפוך לאלילים של ממש, מלכים בשר ודם.
אני למשל כבר בגיל שבו אני מתבלבל לעיתים בשמות של בנותיי, קורא לאחת בשם האחרת ולהפך. לעומת זאת את ההרכב של הפועל חיפה בעונת 1975-1976 אני יכול לדקלם מתוך שינה.
זה אומר שהכדורגל הוא מקום שבו אנשים ממשיכים לחיות כאגדות גם אחרי שעברו מן העולם. רק ראו איך ציטטתי מפיו של ביל שאנקלי שמחר ימלאו 45 שנים למותו, בגיל 68, כדי להבין את חיי הנצח שמעניק המשחק לכוכביו.
לפיכך ההפסד של נבחרת ישראל הוא אסון. כלומר – לא עצם ההפסד אלא הדרך שבה הוא נגרם: רפיסות, אדישות, חידלון – יבחר כל אחד את ההגדרה להתמוטטות של מי שזכו לכבוד בל יתואר – לייצג את מדינתם ברגע שבו כל העיניים במדינת ישראל מופנות אך ורק לנקודה אחת.
לא נדבר הפעם על כדורגל-נטו, לא על מערכים, לא על שחקנים חסרים, לא על חילוף כזה או אחר ולא על טעות בסגירה האלכסונית, משחק האגפים או תנועה לשטחים מתים. נדבר רק על האטיטיוד, על הגישה הנפסדת של מי שלרגע אחד זכו מן ההפקר באור הזרקורים – וברחו מהמערכה כשפנים.
לנבחרת ישראל אין אוהדים. כלומר, לא ברמת המחויבות של אוהדים שחיים משבת לשבת, שכל עולמם סובב סביב הקבוצה שלהם. היא זוכה להתעניינות חריגה רק במשחקים מכריעים, כמו נגד קולומביה ב-1989 או כמו נגד דנמרק ב-1999… כלומר, הלקוחות בישראל כבר למודי אכזבות מהמותג.
והנה, דווקא במפעל זניח יחסית, עד כמה שלנבחרת ישראל מותר להתייחס למפעל כ"זניח", נפלה עליה במפתיע התעניינות ציבורית מטורפת, חורגת בהרבה מגודלו הספורטיבי של המעמד.
האנטישמיים ניצחו
הסיבה לא הייתה מקצועית, אבל ככה זה בכדורגל: הסיבה האמיתית לאהדה או לסלידה היא אף פעם לא מקצועית (אחרת היינו אוהדים בכל שנה את האלופה). האיריים, במופע מחליא של אנטי-ישראליות, שאינה אלא גלגול "לגיטימי" של האנטישמיות הישנה והרעה, הדליקו אומה שלמה, שביקשה מ-11 בחורים בכחול רק דבר אחד – מלחמה.
אפשר להפסיד בכדורגל, אפשר גם להפסיד 3-0 לנבחרת שעל הנייר עדיפה משלנו. אפשר לטעות בהגנה, אפשר שהרגליים ירעדו בהתקפה מול השער. אוהדי כדורגל ותיקים ראו כבר הכל. יש רק דבר אחד שלא הייתה לנבחרת ישראל הלגיטימציה לעשותו במשחק הזה: להתמוטט.
לקרוס אל תוך מופע מבחיל של אדישות כמעט לעומתית לתקוותיה של אומה שלמה, שביקשה ממנה להילחם על הכבוד. על הביזוי של מדינת ישראל, על העובדה שאיש מחלאות האדם ששיחקו מולה אמש לא היה מוכן ללחוץ יד, רק משום שהיא של ישראלי.
כאמור, מותר להפסיד בכדורגל. אנו נמצאים בסך הכל חודשיים וחצי אחרי מונדיאל שבו ראינו גמר חד צדדי, בין נבחרת שמשחקת כדורגל חסר טעויות (ספרד) לבין נבחרת שמתנהלת על אדי הדלק של זו שזכתה במונדיאל הקודם – ובעיקר על אדי הדלק של שלהי הקריירה של כדורגלן ענק שבענקים (ארגנטינה ומסי).
ארגנטינה הייתה צריכה להיות מובסת בגמר ההוא, אבל היא הפסידה בו רק 1-0 כי נקטה בכל תרגיל אפשרי כדי לצמצם את הפער האיכותי: היא כיסחה, צברה צהובים ואפילו אדום אחד, צבטה, נשכה, בעטה לשמיים כשצריך – וניסתה לשחק כדורגל רק כשלא היה לה כבר מה להפסיד.
לאוהד הארגנטינאי יכולות היו להיות טענות לגבי הדרך, השיטה והמערך, אבל בסוף המשחק לא היה איש בארגנטינה שלא קם כדי למחוא כפיים לנבחרת שניסתה הכל לפני שנכנעה.
הבושה שלנו, החרפה שלהם
ובכן, נבחרת ישראל של אמש נכנעה לפני שניסתה ולו דבר מה אחד – ועל זה אין מחילה. לא היה מערך אחד שתפקד, שחקן אחד שאפשר לציין לחיוב. גם הצוות המקצועי אינו נקי כמובן מאחריות לרגע המבזה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
אני אוהב את רן בן שמעון כאדם (לשמחתי יצא לי להכירו באופן אישי), הערצתי אותו כשחקן (מספר 5 והקפטן של הפועל חיפה האלופה שעוד פוקדת את חלומותיי) ואני מעריך אותו כאיש מקצוע, אבל החל מאתמול הוא חתום כמאמן לאומי על רגע השפל של הנבחרת.
הביקורת עליו אינה על הרכב לא הולם, על חילוף שלא בוצע בזמן ועוד. הביקורת מתמקדת רק בדבר אחד: במקום שהספסל יקרין על מה שמתחולל במגרש, ינסה לייצב אותו, להרגיע, להחזיק קצת בכדור גם אחרי ספיגת השער הראשון – וכל אותם אמצעים שעומדים לרשות מאמן כדי למזער נזקים, השחקנים הם שהקרינו על הספסל, עד כדי הלם ושיתוק.
יש לעיתים שמאמני כדורגל נוטים להשאיר על הדשא, במקרה של תבוסה, דווקא את השחקנים שסרחו. לתת להם לשמוע את הבוז מהקהל – כך היא נבחרת ישראל של אמש… אבל רגע, לפני שנסיים את ההגיג הזה, נתמקד לרגע ברגע שאחרי המשחק, שהיה לטעמי החמור ביותר.
הייתי בדרבי התל-אביבי לפני כשבועיים וחצי, זה שבו הובסה הפועל 4-1. השחקנים באדום הלכו מבוישים לעמוד מול שער 5, מול קהל נפלא שלא הפסיק לדחוף אותם ולו לרגע אחד. הם עמדו שם דקות ארוכות ועוררו בי צורך דחוף להרחיק מהן חפצים חדים, לבל יפגעו בעצמם.
למה? כי התחושה הייתה של כישלון, של לקיחת אחריות, של רצון לבצע חראקירי על האכזבה העצומה שהנחילו לקהל האוהדים הנאמן.
זיכרונות מברית המועצות
אם לתמצת את הפסקה האחרונה למשפט, הרי שזה כל מה שלא ראינו משחקני הנבחרת אמש. קהל צנוע נופף מולם בדגלי ישראל והם לא השפילו את מבטם. התחושה הייתה שעוד שנייה יצטרפו לשירת "עם ישראל חי" רגע אחרי שהרגו אותו על הדשא.
מה שמחזיר אותנו לפוסט-מורטם של ההפסד: ובכן, ממש כמו שחקנים שהושארו על הדשא כדי לספוג את אווירת הכישלון וההשפלה, לצורך טיפול בהלם, כך גם שחקני הנבחרת. בעידן של ברית המועצות, נהגו לשלוח לגולאג ספורטאים שהעזו להפסיד אחרי שהושקעו בהם כל כך הרבה משאבים.
אני לא קורא חלילה להגלות את שחקני הנבחרת שהסריחו את הדשא אמש, אבל כן לתבוע מהם את עלבוני כישראלי וכאוהד כדורגל, לאמור – חובת ההוכחה עליכם.
הדרך היחידה למחות את החרפה תהיה אם וכאשר תעניקו לאוהדים רגעים של נחת – ולא כדרכה של הנבחרת, בניצחון בגארבג'-טיים (הראו לי עוד נבחרת שבה מציינים את יום השנה לניצחון במשחק שלא קבע דבר לישראל, ה- 3-2 ההוא בפריז), אלא בהעפלה לטורניר גדול.
עד אז, הזיכרון היחיד שאשא מכם הוא 11 הדקות שבהם ביזו 11 שחקנים מדינה שלמה, שלרגע אחת שכחה מצרות היום יום שלה, שכחה מהבחירות המתקרבות – ומיקדה בכם את מבטה, רק כדי לספוג יריקה בפניה.
מה דעתך על הכתבה?