1. יוסי אבוקסיס עבר אתמול סטאז' ראשון. לא לנבחרת, עוד לא, אלא סטאז' ראשון בלקחת תואר כשאתה פייבוריט מוחלט לזכות בו.
עד היום התגלה אבוקסיס כמומחה אדיר לגנוב ניצחונות במקומות ומול קבוצות שאף אחד לא נתן לו סיכוי לפני שפגש בהם. הניצחון על מכבי ת"א, בסיום העונה – עד כמה שחוקי מרפי הפעילו סירנות שהזהירו מכך – זו דוגמא ממש טרייה. הכדורגל של אבוקסיס הוא נחשי. הוא מתכרבל בתוך עצמו ואז מכיש. יותר מאשר משחק ההגנה מרשים, היכולת ההתקפית היא כמעט מושלמת.
הבעיה של אבוקסיס אתמול לא היתה רק העובדה שהוא הגיע למשחק על תואר מול קבוצה ששיחקה כל העונה בליגה השנייה, מול קבוצות כמו אשקלון ועפולה, אלא גם העובדה שהוא שיחק כאילו נגד עצמו. גיא לוזון משחק את אותו כדורגל מאז החליף לפני כמעט 20 שנה את אלי אוחנה בתפקיד מאמן מכבי פ"ת. שיטה שמבוססת על התנפלות אגרסיבית במרכז השדה (אור אינברום עשה את זה מצוין חצי שעה עד ששפך לאגר), ויציאה מהירה, במינימום מסירות למתפרצות. ההבדל בין השיטה של אבוקסיס לזו של לוזון היא הדרך לשער. בעוד שלוזון אוהב לעבור דרך הכנפיים, אבוקסיס הולך דרך האמצע.
כשנמאס לאבוקסיס להיות שבלוני ולהניע כדור מול קבוצה שחיכתה לכל כדור רוחב וניסתה לחטוף אותו, הוא עלה למחצית השנייה כדי לשחק את הכדורגל שלו, ללא כל צל של בושה. מכבי פ"ת אולי שיחקה העונה בליגה השנייה, אבל עם חמישה שחקנים שזכו בעונה שעברה באליפות המדינה לנוער, היא שווה פלייאוף עליון בליגת העל, אז אבוקסיס חזר למה שהוא רגיל אליו: להכיש. אתה לא מבזבז שחקן כמו ז'וסואה על הנעה לרוחב, אתה נותן לו לתת עומק לשחקנים שנעים לעומק, כמו בן שהר. ומרגע שנשבר השוויון, האיכויות של ב"ש התכתבו עם הגביע.
2. דור חברון חגג רק לפני כמה ימים את יום הולדתו ה-19, ובגיל 17 היה כבר השוער הראשון של קבוצת הנוער. כשהחליף את יוסי גינזבורג הפצוע, אי שם במשחקי החזרה מפגרת הקורונה, במשחק מול רמה"ש, היה ברור שזה זמני. הרי גינזבורג הביא את הלוזונים לחצי הגמר אחרי דו קרב פנדלים בטדי והצטיין גם בניצחון בחצי הגמר על הפועל ת"א. אבל כשגינזבורג אכזב במשחק החזרה שלו מול בית"ר ת"א/בת ים, החליטה המשפחה לשים על דור חברון את גמר הגביע, מול השמאליות של ז'וסוואה.
זה נחמד ויפה שחמישה בוגרי אליפות הנוער עולים בהרכב בגמר גביע, שבו הקבוצה מופיעה ללא זרים (מול ארבעה של ב"ש), ויש כאן הכוונה לעונות הבאות, אבל מדובר בתואר, כזה שהגיע למגרש הישן ברחוב שטמפפר לפני 68 שנה, כשויקטור לוזון, אבא של המאמן, היה בן פחות משנתיים. המחשבה הלוזונית, הנאיבית, שאפשר לזכות עם הכלים האלה בגביע, לא תביא תואר גם עוד 68 שנה, עם כל הכבוד לאליפות הנוער. עכשיו מדברים בפתח תקווה על אמיליוס זובאס לעונה הבאה. או שהולכים עם דור חברון גם בליגת העל הסופר קשה, או שהרגתם את הילד.
3. אם צריך להמר מראש, יש יותר סיכוי שמכבי פ"ת תסיים לפני הפועל ב"ש בעונה הבאה מאשר להיפך, עם כל הכבוד להשתתפות של ב"ש במוקדמות הליגה האירופית (החל מה-27 באוגוסט). הציוצים השמחים של אלונה ברקת אמש לא עושים רושם. היא שמחה יותר להיפטר מהחוזים הכבדים של ברק ברק ושל יוסי אבוקסיס (בהנחה לא פרועה שיהפוך למאמן הנבחרת), והיא תשמח יותר אם הקבוצה תתכווץ ותתייעל ולא תכביד על חשבון הבית בצהלה.
כמה אושר!!! שאפו ותודה לצוות, לשחקנים ולאוהדים המדהימים שלנו!! הגביע אדום!! 🏆❤️. חלום!!
— אלונה ברקת – Alona Barkat (@alonabarkat) July 13, 2020
ב"ש עוברת תהליך. הוא יכאב לאוהדיה יותר מאשר השנתיים האחרונות של פיכחון פוסט האליפויות. זה מועדון חשוב מדי בכדורגל הישראלי כדי שיהיה תלוי בגברת אחת, תורמת לקהילה ככל שתהיה. הוא היה אמור לגדל יותר יוספים ודדייאים, בדיוק הפוך ממה שקרה בצד של המפסידה שהיו לה בסגל אתמול 11 שחקני בית, מכל מיני שנתונים. אפילו דודי טוויטו, בוגר מחלקת הנוער של הפועל ב"ש, עלה אצלה בהרכב.
המציאות הכלכלית העגומה בכדורגל הישראלי, בפרט תחת משבר הקורונה והיעדר תזרים מקהל, היא לשלב בין השניים. אילו למכבי פ"ת היו זרים כמו לב"ש, היא היתה מתמודדת לאליפות, ולהיפך: אילו לב"ש היו שחקני בית כמו לפ"ת, היא היתה מכבי ת"א. ולכן היתרון של פ"ת: היא תוכל להביא זרים, ב"ש לא תוכל פתאום לשלוף מהנוער. זה תהליך. ובתהליך הזה, המפסידה אתמול היא המנצחת האמיתית.
4. לא מת על זה שכל עיתונאי בבאר שבע הוא אוהד מושבע של הקבוצה, כזה שקיבל כרטיס מההתאחדות כדי לפתוח יציע בתא העיתונות, אבל חייבים להודות שזה לפחות עשה קצת אווירה שהתגברה על הסאונד המלאכותי שהדביקו למשחק במערכת ההגברה. גם הנוכחות של מאות מאוהדי ב"ש, צפופים וחשופים לקורונה, ברחוב התקומה, היתה מופתית ונגמרה רק במחזות שמחה.
בשורה התחתונה: חצי גמר (בהצגה כפולה) וגמר גביע, הם משמורות הטבע הגדולות של הכדורגל הישראלי, מחזה מרהיב עין של קול וצבע, שבו ממלאים אצטדיונים גדולים בכל פוטנציאל הקהל של המתמודדות, אול אין. וכשזה חסר, המעמד הזה פשוט מת. העונה הסתיימה (בערך, יש עוד לסיים את פארסת בני לוד-עפולה-מרמורק) בשן ועין, ובעוד 23 יום אמורה להתחיל העונה החדשה. ככה זה לא יכול לנוע. וצריך היה לראות את נשיא המדינה בבדידותו ביציע אמש כדי להבין שזה לא זה.
ואגב, מי מביא אדם בן 80 לפגוש עשרות מתרוצצים על הדשא, באמצע הקורונה? היה אפשר להסתפק בברכה בזום, בכל זאת מצב חירום לאומי. בלאו הכי הגביע היה השולחן.
מה דעתך על הכתבה?