סיפור מסדרון ידוע בוולדבבאס הוא שעם פגישתם הראשונה במשרד, קרלו אנצ'לוטי הבטיח לנשיא פלורנטינו פרס בקיץ 2013: "אני אביא את הדסימה", גביע האלופות העשירי – וכך היה. השנה, אולי בניגוד ל-DNA של המועדון, דווקא הליגה המקומית סומנה כיעד הראשון. ככה זה כשברצלונה בעידן ליאו מסי מצמצמת את פער האליפויות (16:29 לריאל מדריד ב-2003, לדוגמא), ויחד עם ההבנה שהקיץ שעבר המועדון לא היה מספיק טוב, על אף השקעה של 300 מיליון יורו.
ואם כבר הקיץ, שם הייתה נקודת המפנה. זו הייתה עונה ארוכה ומתישה שהתארכה והתארכה. ב-26 ביולי העונה החלה. אמנם מדובר היה בסך הכל במשחק ידידות, אבל ריאל הובסה 7:3 על ידי אתלטיקו מדריד. בתקשורת קברו את זידאן שאמנם לא היה יכול לעבור על כך לסדר היום, אך שמר על איפוק: "נהיה קבוצה טובה, אני בטוח בזה", אמר. וזידאן תמיד צודק. כעבור שנה מינוס עשרה ימים: התואר חזר למדריד. עבור הבלאנקוס התואר הזה היה להיות או לחדול.
אומרים שאף אליפות לא דומה לקודמה, והפעם, כשנותר מחזור אחד לשריקת הסיום – הקלישאה התבררה כאמת לאמיתה. ריאל 'התחפשה' ליריבה שמעבר לכביש וקידשה את ה-0:1 ו"פארטידו אה פארטידו" – דין אוסאסונה כדין באיירן מינכן. מי האמין שריאל תזכה באליפות בזכות הגנת ברזל שתגרום לעבודה קשה לכל אלופי הסטטיסטיקה? גם איקר קסיאס הגדול לא העמיד מספרים כמו טיבו קורטואה. אז כדורגל התקפי בטח לא היה שם, וגם לא הקהל – הברנבאו 'התפוצץ' בפעם האחרונה ב-0:2 על ברצלונה באחד במרץ, משחק שהייתה לי הזכות להיות בו (אפילו כריסטיאנו רונאלדו הגיע). ההעפלה למקום הראשון החזיקה מעמד בדיוק שבוע. והגלאקטיקו התורן, אדן הזאר, שהיה אמור להיכנס לרשימה מכובדת של לואיס פיגו וזידאן – נכשל טוטאלית.
זו לא האליפות הכי מרגשת של ריאל מדריד – הכבוד הזה שמור לפאביו קאפלו ב-2006/07. זו לא האליפות הכי עוצמתית – כמו מאה הנקודות עם ז'וזה מוריניו (2012). הכדורגל בטח לא היה הכי יפה בניגוד לימי ויסנטה דל בוסקה, אך נראה שזו האליפות הכי חשובה של ריאל בשנות ה-2000. עונה שהכל הלך בה הפוך. זו אליפות בלי כוכבים גדולים כפי שהורגלנו אליהם, עם כל הכבוד למוערבות של קארים בנזמה, היציבות של קאסמירו או המנהיגות האדירה של הקפטן סרחיו ראמוס. זו אליפות של קבוצה שהייתה נחושה וחזקה לאחר הפגרה. ובעיקר: אליפות של מאמן. זידאן, בעונה שלישית מלאה על הקווים – עם אליפות שנייה. בארבע שנים יש לו כבר 11 תארים.
ריאל לא הבריקה אבל יצאה לריצה מרשימה בסיום העונה והתעלתה בכל המשחקים הגדולים. לראשונה מאז 2014/15 היא גברה על ברצלונה בברנבאו, השיגה 0:1 קשה נגד אתלטיקו ודאבל עונתי על סביליה. דווקא בשנים הגדולות עם סגל שחקנים אימתני וכשרוני היא הייתה חסרה את הריכוז והפוקוס, והצעד הנוסף הזה. ריאל שניצחה בכל המשחקים הגדולים בצ'מפיונס – לרוב פישלה במעמדים המכריעים בליגה. אולי אם זה היה קורה, גם קודם – לכריסטיאנו רונאלדו הגדול היו יותר משתי אליפויות בתשע שנים.
זידאן לא הוכיח שהוא מסוגל לבנות קבוצה טובה, גם אם כלפי פרלאן מנדי למשל מגלים יותר סלחנות לאחר השיפור. אבל הוא שוב הוציא מים מהסלע. הזאר היה צריך לספק את הקסם. 38, 31, 36, 34 ו-37 אלה לא מספרי הלוטו אלה הופעותיו בפרמיירליג בעונות האחרונות. השחקן שלא נפצע אף פעם – נפצע דווקא כשהכל התחבר ולא הצליח לחזור. גארת' בייל קיבל הזדמנויות בכל המשחקים הגדולים אך העונה שלו מסתכמת בהסתתרות מאחורי המסכה ביציע. בייל ניסה למתוח את הגבולות אך זידאן לא נפל בפח הזה. גם חאמס רודריגס נשאר במועדון והיה אמור לספק מספרים כשחקן סגל, אך זה לא קרה. לוקה יוביץ'? רגע השיא שלו היה הצגתו לתקשורת.
במשחק פתיחת העונה בבלאידוס עלתה ריאל עם הרכב שכלל 11 שחקנים מאשתקד וזה הרגיש עוד מאותו הדבר. בסופו של דבר, זידאן סחט את הלימון מה"גווארדיה" הוותיקה. שחקנים שהיו גמורים בעונה שעברה – עשו את זה. קאסמירו שהוספד על ידי כולם – מועמד לגיטימי לתואר שחקן העונה, השחקן היחיד בסגל שאין לו תחליף. רפאל וראן נראה בטוח ושקט, פדה ואלוורדה פרץ, ומעל כולם אולי, הבלון ד'אור של 2018, לוקה מודריץ' שנראה נפלא גם בגיל 34.
ואי אפשר בלי הקפטן סרחיו ראמוס. הוא שבר שיא שערים אבל גם היה שם להציל מהקו נגד ברצלונה בקלאסיקו הראשון או נגד גראנדה. מעמדו בחדר ההלבשה רם ונישא מאז עזיבתו של רונאלדו. ראמוס דרש תמיד לשחק ועל אף גילו נראה במצב פיזי מושלם ("תפסיק לשים פילטרים", הסתלבט עליו לוקאס ואסקס אחרי תמונה מהאימון). המנהיגות שלו היוותה ערך מוסף יוצא דופן. הוא היה משחקני המפתח באליפות הראשונה שלו כבר בגיל 21, אך האליפות הזו, החמישית בקריירה – היא שונה. על פיו יישק דבר. תקופתו של ראמוס במועדון תיזכר בעיקר בזכות ההצלחה המטורפת באירופה אך כעת בארון התארים הבלתי נגמר שלו, תואר אליפות ספרד הוא הנפוץ ביותר – חמש זכיות. אין ספק שכמו שאוהדי ברצלונה דואגים מכך שיבוא היום וליאו מסי ייפרד לשלום – לאוהדי ריאל כדאי להתענג מכל דקה של ראמוס.
ונחזור למיסטר זיזו. במחשבה שנייה, התפרצות הקורונה שמה בפרופורציות את היכולת והכדורגל המשעמם וחסר המעוף של הקבוצה, זה בלתי נמנע. עם הרוח הגבית הזו ריאל תגיע לאתיחאד של מנצ'סטר סיטי בחודש הבא אחרי הפסד 2:1 בספרד. אולי הזאר יהיה כשיר לשם שינוי. ראמוס ייעדר וזו מכה אדירה, אבל את זידאן פשוט אסור להספיד. קשה להמר נגדו.
מה דעתך על הכתבה?