אנדראה אניילי יוצא מהמסדרון המוביל לחדרי ההלבשה לקראת פתיחת המחצית השנייה נגד ליון. הוא מלווה את השחקנים של יובנטוס, הם עולים למגרש, הוא למקומו בתא. נעצור בנקודה זו ונזכיר מה מקומו של אנדראה בשושלת אניילי, ששולטת במועדון קרוב ל־100 שנים.
ג'ובאני אניילי היה מהמשקיעים הראשונים בקונצרן הרכב 'פיאט'. אחד מבניו, אדוארדו, השתלט על יובנטוס ב־1923. לאדוארדו היו כמה הישגים ואליפויות בשנותיו במועדון. שניים מבניו, ג'יאני והומברטו, המשיכו את דרכו. ג'יאני מבוגר מהומברטו בשבע שנים. שניהם מזוהים עם כל מה שיובה הפכה להיות החל מסוף שנות ה־40 של המאה הקודמת. בעיקר ג'יאני, שהלך לעולמו ב־2003 ועד אז הקרין על המועדון והיה הסמל שלו בכל תפקיד שמילא. ג'יאני היה חתיכת אדם כריזמטי, מותג בעל שם עולמי בימים שבהם המושג "מותג" טרם נהגה. הייתה לו נוכחות של כוכב קולנוע. כשמערכת היחסים של ג'קלין קנדי ובעלה הנשיא נקלעה לקשיים, ג'קלין צולמה לצדו של ג'יאני אניילי על היאכטה שלו. ג'ון קנדי היה רשאי להסיק מכך שלאשתו יש אופציות בסדר גודל שלו עצמו.
אנדראה אניילי, שעוד רגע יתיישב במקומו לקראת פתיחת המחצית השנייה נגד ליון, הוא בנו של הומברטו. ג'יאני זה הדוד שלו. אדוארדו הסבא שלו. אנדראה הוא נינו של ג'ובאני אניילי, הטבעת הראשונה בשושלת. משמרתו ביובה החלה ב־2010.
טורינו הגדולה, "גרנדה טורינו", שנספתה באסון סופרגה ב־1949, הייתה הקבוצה המיוחסת בעיר. יובנטוס הייתה הקבוצה של מעמד הפועלים. הגרעין הקשה של אוהדיה הועסק על ידי בני אניילי במפעלי פיאט, שנפרשו על פני 6% משטחה של העיר. התמיכה של מעמד הפועלים ביובה התקבעה בשנות ה־50 וה־60 והיא תולדה של גלי הגירה מדרום איטליה שהגיעו לצפון לשבור שבר במפעלי הרכב. פיאט הייתה למרכז החיים שלהם. היא גוננה עליהם מפני גזענות שהופנתה כלפיהם, דאגה לפרנסתם, לבריאותם, למגוריהם, לחינוך ילדיהם ולבידור בסופי שבוע באמצעות יובה. כמחצית מהאיטלקים הם אוהדי כדורגל, 35% מהם אוהדי יובנטוס, הרבה יותר מאוהדי כל קבוצה אחרת.
תחת משפחת אניילי נוצרה קבוצת פועלים עשירה. פועלים, משום מעמדם של תומכיה. עשירה, הודות לתעשיית הרכב שעמדה מאחוריה. הכסף אפשר ליובנטוס לרכוש כוכבים נוצצים, להעביר אליה כישרונות מכל רחבי איטליה ולגדל אותם בעצמה. אבל זו תמיד הייתה קבוצה שנודעה בקשי עורפה. פרקטיקת המשחק של יובה שיקפה את גישתה לחיים, את היותה קבוצה שנתמכת בסופו של דבר וקודם כל על ידי פועלים, אנשי עבודה.
הכוכבים הגדולים שיובה רכשה בשנים שבהן השתלטה על הכדורגל באיטליה – מג'ון צ'ארלס ועומר סיבורי בשנות ה־50 ועד מישל פלטיני וזינדין זידאן בעשורים המאוחרים יותר – כולם ידעו לאיזה סוג של קבוצה הם מגיעים. הגישה הזאת הביאה לגברת הזקנה אין ספור אליפויות איטליה, אבל את הצ'מפיונס, את גביע אירופה לאלופות, רק פעמיים בתולדותיה. ואת הפעם הראשונה, את הייזל ב־1985, היא תעדיף לשכוח.
זה טבעי שאנדראה אניילי, שהתיישב כבר במקומו והתפנה לצפות במחצית השנייה של המשחק נגד ליון, ירצה לתת לה את ליגת האלופות יותר מפעם אחת בקדנציה שלו. הוא מצפה לכך מעצמו. זה ציווי שאבותיו הנחילו לו. מעבר לזכייה בגביע עם האוזניים הגדולות, יש לאנדראה אתגר שלא ניצב בפני קודמיו. הוא פועל בשוק אחר, בעידן אחר. בהיבט הזה, יובנטוס המסורתית שאנדראה מציע לציבור הצרכנים הגלובלי, לא סקסית דיה. יש לכך השלכות עסקיות: יובה לא יכולה לפרוץ את תקרת הזכוכית, היא לא יכולה להיות יותר מאשר עוד אחד מהמועדונים הגדולים בתבל כפי שהייתה תמיד, לא יכולה להיות המועדון האחד. הסגנון שלה והמיתוג שלה מגבילים אותה: ריאל נוצצת, ברצלונה בוהקת, יובה עובדת, מזיעה ומתכתשת. אם אנדראה רוצה לצרף את המועדון שלו למאה ה־21, הוא צריך לעצב אותו ולמתג אותו אחרת מכפי שמותג עד תחילת המשמרת שלו.
ועד עובדי פיאט ניהל משא ומתן עם ההנהלה על תנאי שכר כשהביאנקונרי החתימו את כריסטיאנו רונאלדו. הוועד התייחס לכך בהודעה מנומסת שפרסם במקביל להתנהלות המשא ומתן. הוא לא נהג כך כשכוכבים גדולים הוחתמו בעבר. ההחתמה של רונאלדו עמדה במרכזו של המיתוג החדש. כל פריט שמזוהה עם המועדון עוצב מחדש: הלוגו אוורר; פסי הזברה על המדים המסורתיים – שחור־לבן דיכוטומי ודחוס – עודנו, והתכתבו עם הלוגו. עיצוב חכם, אלגנטי ואליטיסטי שרק מזכיר את הפסים ההם, שהיו מזוהים עם הקבוצה באופן שלא ניתן היה לקשר אותם לאף קבוצה אחרת. אפשר להכיר בכך: עם כריסטיאנו ועם העיצוב החדש יובה נראית הרבה יותר נגישה, סקסית, אלגנטית, מעניינת ומבטיחה מהמסורתית.
אומרים שיובנטוס החזירה את ההשקעה ברונאלדו מיד עם החתמתו. עניינים של שווי־ערך בבורסות העולם שמתייחסים לקונצרן בכללותו, לא רק לקבוצת הכדורגל שלו. ההחתמה רק לא תאמה את הדנ"א של המועדון ביחסים שבינו לבין כוכביו. יובה לא נהגה בעבר להתמסר לכוכביה, כוכביה התמסרו לה. ג'יאנלואיג'י בופון ואלסנדרו דל פיירו הורידו את עצמם ליגה יחד איתה כשהם היו בשיאם. רונאלדו עשה את המספרים שלו ביובה, אבל נוכחותו פוררה אותה. עתה זאת יובה אוורירית, בזיקה ובהתאמה ללוגו ולפסים שעל המדים. בשנה הבאה רונאלדו אולי ילך לפריז סן ז'רמן. ועד עובדי פיאט יישאר בטורינו.
בעוד יובה נראית לא טבעית באריזה הסקסית והממותגת שלה, באיירן מינכן כאילו נולדה לתוכה. בתהליך שארך שנים וזרם בטבעיות, באיירן מיתגה את עצמה מחדש, כמו גם הכדורגל הגרמני כולו. אין בבאיירן ואין בכדורגל הגרמני שום דבר "גרמני". הכדורגל הגרמני המודרני יכול גם להפסיד משחק קריטי בדקה ה־90, באיירן עצמה אחראית לתקדים הזה. באיירן השילה מעל עצמה את התדמית המסורתית, ההישגית, המכבשית. איש לא זוכר אותה. באיירן החדשה ססגונית, אנושית ופגיעה, אבל מאז החלה את התהליך הזה נוצרו לה בסיסי אהדה בכל העולם. לקודמת היו בבוואריה. שאר העולם סביב ירא ממנה ותיעב אותה. באיירן נראית טבעית באריזה המודרנית שלה, כי זרמה והגיבה לתמורות דמוגרפיות ולמציאות החדשה שנוצרה בעקבותיהן. לא בעקבות החלטה שהתקבלה בפרונט אופיס.
עכשיו, עם אנדראה פירלו על הקווים, יובה נראית עוד יותר סקסית מזו שקדמה להחתמה שלו. כישלונותיה של האוורירית והמעוצבת בליגת האלופות ובגמר הגביע האיטלקי כאילו לא קרו. אחרי החתמתו, איש לא עוסק בהם. המינוי של פירלו רק השביח את הלוק של המועדון ואת האפיל שלו. איתו, יובה עוד יותר מעניינת; רק תראו איך פירלו נראה, תראו את הפאסון, תזכרו מיהו. אלה דברים שאנדראה אניילי מסתכל עליהם ומביא אותם בחשבון. ליובה שפירלו מקבל אין בעיה של נראות, יש לה בעיה של מהות. יובה רכה ופירלו פנטזיסט, בסופו של דבר. עם או בלי סקס־אפיל, יובה רכה זאת לא יובה.
מה דעתך על הכתבה?