זו שפחות פחדה ניצחה: החשש מטעויות שיתק את הנבחרת

1. מכיוון שנבחרת ישראל לא מצליחה אפילו להגיע למשחק מכריע, השתרש בדור האחרון, אולי קצת יותר, מונח שקיים רק פה: להעביר את ההכרעה. "להעביר את ההכרעה לרמת גן", "להעביר את ההכרעה לדקות האחרונות", "להעביר את ההכרעה לפנדלים". מרוב שנבחרת ישראל מנסה להעביר את ההכרעה, היא אף פעם לא מצליחה להגיע להכרעה. הדחייה הזו, הניסיון לגלגל אחריות, למשוך זמן, זה חלק מהאופי הישראלי וגם כשמנהל טכני אוסטרי נקלע (אין מילה אחרת לתאר את המינוי הזה) למשרת האימון, הוא נדבק באופי הזה, במקום לשנות אותו.

ישראלים גונבים רמזור אדום, גונבים בסיבוב, גונבים דעת, וגם הנבחרת הזו ניסתה לגנוב עוד זמן, עוד כמה דקות. אולי משרד הבריאות יתרשם וישחרר את הכדורגל הישראלי מהסגר. בסוף הייתה חייבת להיות הכרעה, וישראל כרגיל לא הייתה שם ונכנעה אמש (חמישי) בפנדלים לסקוטלנד בחצי גמר פלייאוף העלייה ליורו.

תקציר ההפסד הכואב לסקוטלנד

כשנבחרת ישראל חטפה פעם שביעייה בגרמניה, אמר אז המאמן ריצ'רד נילסן שעדיף לחטוף במשחק אחד שביעייה מאשר להפסיד 1:0 בשבעה משחקים. והוא כל כך צדק. בדיעבד, עדיף היה שישראל תחטוף את שלושת השערים הקבועים (ממצב נייח, מפנדל שטותי ואחד בזמן פציעות של המחצית הראשונה) מאשר להפסיד בפנדלים מפנדל מוחמץ של גדול שחקני הדור. כי הכאב הזה מספר סיפור לא נכון. את המשחק הזה ניצחה לא הקבוצה המוכשרת או העדיפה, אלא זו שפחדה פחות.

2. בהרכב כזה היה קשה מאוד לנצח נבחרת סקוטית שצופפה את הרחבה, בדיוק כפי שעשתה במשחק בחודש שעבר. למעט מנור סולומון הזריז ואלי דסה שמצטרף להתקפה, שאר השחקנים איטיים ותוקעים משחק מעבר מינימלי.

תוכנית המשחק של ישראל הונעה על ידי פחד. פחד מלאבד כדורים, מלעשות טעויות, מללחוץ ולנסות לחטוף כדי לא לייצר ליריב מצבים נייחים וכמובן שלא לשחק מהר כדי לא להיתקע עם מעט מאוד שחקנים בהגנה במתפרצת של הסקוטים. ישראל שיחקה אמש מול נבחרת מאוד מוגבלת, חסרה כישרונות או רעיונות יצירתיים ופחדנית בפני עצמה. עשה רושם שהסקוטים מחפשים למנוע משחקני המפתח של ישראל – ערן זהבי, מואנס דאבור או סולומון – לקבל כדורים, מאשר לנסות ולהכריע את ההגנה הישראלית האיטית וחסרת הטכניקה במשחק מעבר מהיר וביתרון מספרי.

וכך נוצר לו משחק חפירות מתסכל, שבו ישראל מניעה כדור מרגל לרגל, בלי תנועה לשטחים, בלי פינוי שטחים, בלי שום רעיון יצירתי. ישראל לא הגיעה לדו קרב פנדלים מאז רנגון 1972, אבל זה לא אומר שהיא הייתה צריכה גם לשחק בקצב של 1972. זה היה נראה שישראל לא מודעת לכך שהיא מסוגלת לנצח אם פשוט תשחק כמו שהשחקנים רגילים. עם הטעויות, עם קבלת ההחלטות הבעייתית, אבל עם המהירות והכישרון.

3. הדוגמא המובהקת למשחק הישראלי האנמי היה ערן זהבי, השחקן הכי משמעותי בסגל או בתודעה הסקוטית. זהבי חזר אתמול שלוש שנים לאחור, בעצם חזר לעמדות שבו העמיד אותו אלי גוטמן, בתפקיד השחקן שיקבל את הכדור וינסה לחלק אותו ימינה ושמאלה. לא היה לו לאן לנוע בצפיפות, לא היה לו שטח לקבל למצב בעיטה, לא לעומק, לא לרוחב, והתסכול הזה התגלגל גם לפנדלים. מתנגדיו יגידו היום שהוא הפסיד את המשחק. האמת היא שהוא לא הצליח לשחק אותו, קל וחומר לנצח אותו.

וילי רוטנשטיינר יגיע למשחק נגד צ'כיה ביום ראשון (תשכחו מניצחון ואפילו מתיקו, זה הולך להיות כואב, גם בגלל העייפות וגם בגלל המכה המוראלית), עם שלוש תוצאות תיקו. זה לא כישלון, אבל זה רחוק מהצלחה. עם שלושה בלמים, בלי שחקן קו שמאלי, זה מערך מופרך. בלי קשר אחורי מובהק הקישור רך, בוודאי שלא יכול לנהל משחק, וכמובן הציוות המוזר הזה בין דאבור לזהבי, שחוזר על עצמו בכל משחק רק בגלל שדאבור משחק בבונדסליגה. דיא סבע, שאפילו לא שותף, היה מסתדר עם זהבי פי מאה מאשר כל חלוץ אחר. הוא מימין וסולומון משמאל, ומעבר למערך של ארבעה שחקני הגנה, לפחות במחצית השנייה, היו משנים את יחסי הכוחות. אבל הפחד שיתק גם את רוטנשטיינר.

4. "פעם הבאה תובילו 40 הפרש וככה לא תבכו על שיפוט", אמר פעם שמלוק מחרובסקי המנוח לקבוצת קט סל צהובה שחזרה מהפסד כואב בעמק. למשפט הזה יש פירוש גורף: "תכריע ואל תחכה לניסים". נבחרת ישראל לא ניצחה משחק חוץ מכריע 44 שנה, אי אפשר לצפות שתעשה את זה בתקופת קורונה, עם שחקנים מקבוצות שאסור להם להתאמן לפי תקנות משרד הבריאות, עם רזומה של מקום חמישי במוקדמות היורו. זה לא מגיע לה, היא לא מספיק מוכשרת לזה, ועל ניסים לא בונים. לא על עלייה למונדיאל 1958 בלי משחק, לא על עלייה לאולימפיאדת 1968 בזכות ניצחון על נבחרת שהגיעה בלי נעליים, ולא על עלייה ליורו 2020 בגלל מפעל מצחיק שנועד להחליף משחקי ידידות. נתנו לישראל יריבה בהזמנה, וגם אותה לא הצליחה לנצח. למעשה, אפילו למצב היא לא הגיעה. ב-120 דקות. לכל אלה שהתאכזבו, תזכרו: מי שלא מפתח ציפיות, לא יתאכזב.

הדבר העצוב האמיתי מהמשחק הזה היה התקווה שניצחון יביא את משרד הבריאות והעומד בראשו להבין מה כדורגל יכול לעשות לציבור, ויחזיר את הליגה לפעילות. עכשיו יגידו הציניקנים שכמו שזה נראה, לא יזיק לכדורגל הישראלי לנוח גם שנתיים. והציניקנים יצוצו היום כמו פטריות אחרי הגשם.