בתחילת השנה, זה נראה כמו שיתוף פעולה מהסרטים. מיד אחרי הגעתו לדורטמונד, יצר ארלינג הולאנד שיתוף פעולה מהפנט עם בן גילו ג'יידון סאנצ'ו, אבל היתה גם צלע שלישית לטריו האימתני בחוד של הצהובים-שחורים. מרקו רויס, המבוגר מצמד הנערים ביותר מעשור, השלים אותם מצוין. ב-3:5 על אאוגסבורג, בו הבקיע הנורבגי שלושער כמחליף, בישל לו רויס את המסמר האחרון. ב-1:5 על קלן, כבש רויס בעצמו וסידר אסיסט לסאנצ'ו. ב-0:5 על אוניון ברלין שלושתם פתחו בהרכב לראשונה, ושלושתם גם מצאו את הרשת. שלושה חלוצים אדירים, שונים מאוד בתכונותיהם, הציתו את הדמיון. שלושה משחקי בונדסליגה הניבו שלוש חמישיות, והרגל עוד היתה נטויה.
מה קרה בתחילת פברואר? מרקו רויס נפצע, כמובן. שוב, בפעם המי-יודע-כמה. גם העיתונאים שמלווים את דורטמונד מקרוב על בסיס יומי כבר איבדו את הספירה. בעונת 2019/20 לבדה זו כבר היתה הפציעה השביעית שלו – והחמורה מכולן. רויס גמר את העונה, הולאנד וסאנצ'ו נאלצו להסתדר בלעדיו. זה לא היה אסון, כמובן, ויש למאמן לוסיאן פאבר לא מעט אלטרנטיבות. טורגן הזאר, יוליאן בראנדט, ג'ובאני ריינה – כל אחד מהם מביא איכויות משלו. אפשר גם לשנות את המערך, ולא תמיד צריך לשחק עם שלישיה בחוד. ואולם, לנוכחותו של הקפטן בכל זאת יש השפעה מיוחדת, קל וחומר בקבוצה כה צעירה. העסק נראה חיוור יותר בלעדיו, וממוצע השערים למשחק ירד.
הולאנד הפך תוך ימים ספורים לאגדה בדורטמונד. גם סאנצ'ו אהוד בהחלט, למרות שעתידו במועדון נמצא תמיד בסימן שאלה, והתנהגותו לא תמיד עונה על הציפיות. ובכל זאת, אין להם סיכוי להתקרב לרמת ההערצה של רויס. אין שחקן ביתי יותר ממנו, אין שחקן נאמן יותר ממנו. הוא הסמל האולטימטיבי, אחד הגדולים בכל הזמנים. המנהל הספורטיבי מיכאל צורק, שהיה קפטן אגדי ולא עזב את המועדון מאז הצטרף אליו בגיל 11, מוזכר בימים אלה בנשימה אחת עם רויס. למעשה, העובדה כי רויס דווקא נאלץ לנטוש את הקבוצה בשלב מוקדם מאוד של הקריירה עומדת לזכותו. הוא גורש – והעדיף לחזור הביתה למרות שהיו לו אופציות נוצצות יותר.
כאשר היה רויס בן 17, הודיעו לו במחלקת הנוער של דורטמונד כי יצטרך לחפש תעסוקה אחרת. הנער נדד לאלן בליגה השלישית, העלה אותה לליגה השניה, הצטרף לבורוסיה מנשנגלדבאך, הוכיח את כשרונו העצום בבונדסליגה, וכל הדלתות היו פתוחות בפניו. באיירן מינכן השתוקקה לצרף אותו לשורותיה, במיוחד ב-2012. המאמן יופ היינקס התקשר אליו וניסה לשכנע, אך לשווא. יש שחקנים שמוותרים על אהבת ילדות כדי להרוויח יותר ולזכות בתארים רבים הרבה יותר. לרויס כלל לא היו ספקות – הוא רצה ללבוש רק צהוב-שחור. וגם עכשיו, בחלוף יותר משמונה שנים, זה ברור לו כשמש. "אני לא מתחרט לרגע", הוא קבע לא מכבר בראיון.
האם הבחירה הזו פגעה בהערכה המקצועית כלפיו ברחבי העולם בטווח הארוך? אולי – כי כוכבי באיירן זוכים תמיד לחשיפה גדולה יותר. קחו, למשל, את ההחלטה של רוברט לבנדובסקי לעזוב למינכן ב-2014. סביר שהפולני לא היה מגיע למעמד החלוץ המרכזי הטוב בתבל לו היה נשאר בבורוסיה.
ובכל זאת, הבעיה המרכזית של רויס היתה ונותרה בריאותית. "קשה מאוד להיות בצד. אתה רואה את החברים מתאמנים, ואתה שמח כשהם מנצחים, אבל אתה לא חלק מזה", הוא אמר הקיץ, כאשר פציעה נוספת עיכבה את חזרתו וגרמה לו להחמיץ את ההכנות לעונה החדשה. התחושה הזו מוכרת לו עד כאב, פיזית ומנטלית. גיד קרוע לא איפשר לו להיות בסגל במונדיאל 2014, בו זכתה גרמניה במדליות הזהב. הוא לא נסע גם ליורו 2016. הוא נעדר במשך חודשים ארוכים במהלך שנת 2017. אלה היו פציעות רציניות, אבל היו גם אינספור פגיעות קלות לכאורה – כאלה שהורסות את הרצף, עוצרות את התנופה ומחייבות להתחיל את הכל מחדש.
אז גם השחקן עצמו וגם האוהדים התרגלו למחשבה שהוא עלול להיות מושבת בכל רגע נתון. יש כאן השלמה עצובה, אבל היא גם מעלה את המוטיבציה כאשר רויס נמצא על הדשא. כל עוד הוא בריא, הוא חייב ליהנות כמה שיותר, וגם ביציעים רוצים להתענג על ביצועיו. בדורטמונד נוהרים לאצטדיון כדי לראות את הקפטן והסמל – והוא מצידו חושב על אוהדיו גם כאשר הדבר בלתי אפשרי. המגיפה רוקנה את יציעי הזיגנאל אידונה פארק, ובעודו מחלים מפציעה הקדיש רויס מזמנו כדי להציל את העסקים באיזור מקריסה כלכלית. "ישבתי עם אישתי, וחשבנו כיצד אנחנו יכולים לסייע. הקמנו קרן שתעזור לעסקים הקטנים והבינוניים להחזיק את הראש מעל המים בתקופה הזו, ואנחנו רוצים להרחיב את הפעילות", הוא סיפר. איך אפשר לא לאהוב אותו?
אז עכשיו הוא שוב כשיר, משחק עם הילדים. הוא לא הוותיק היחיד – יש גם את מאטס הומלס, לוקאש פישצ'ק בעונתו האחרונה, אקסל ויטסל, תומאס דילייני ורומן בורקי. ובכל זאת, דורטמונד הנוכחית מוגדרת על ידי צעירים. לעתים אפילו משחקים בהרכבה חמישה שחקנים שנולדו בשנות ה-2000. רויס רק בן 31, ויש לו עוד כמה שנים טובות בטופ אם גופו יאפשר זאת, אך ליד הולאנד, סאנצ'ו, ריינה, ג'וד בלינגהאם ורייניר הוא מרגיש כמו שחקן מעידן אחר. הוא צריך להסתגל למהירות המסחררת של חבריו, להדריך אותם, להנהיג אותם, להזין אותם בכדורים, וגם להיות במקום הנכון כדי לקבל את הכדורים מהם.
זה בדיוק מה שקרה נגד הופנהיים בשבת. במשחק החוץ הקשה, נכנסו רויס והולאד כמחליפים מול הקבוצה שפירקה את באיירן – והשילוב הזה עשה את העבודה. כמו בתחילת השנה, הם הבינו את זה באופן טלפתי. הנורבגי סידר לקפטן שער קל, רויס גילגל לרשת החשופה – והיה זה הכיבוש הראשון שלו בליגה מאז פברואר. עכשיו הוא מגיע במצב רוח מרומם למחזור הפתיחה בליגת האלופות, מול לאציו של צ'ירו אימובילה שנכשל פעם בדורטמונד בעונת 2014/15. איש לא ידע אז על הולאנד וסאנצ'ו, אבל רויס זוכר את התקופה הזו. הוא היה על המגרש.
ואם ימצא את הרשת באולימפיקו, יהפוך החלוץ הכריזמטי למלך שערי דורטמונד בליגת האלופות בכל הזמנים. כיום הוא מוביל את הדירוג ביחד עם לבנדובסקי, עם 17 כיבושים. פייר-אמריק אובמיאנג מאחוריהם עם 15, יאן קולר נעצר על 12. ואולי הולאנד יסגור את הפערים במהירות, ויהיה בפסגה כבר בעוד שנתיים, אבל בינתיים רויס יכול להוביל לבדו. הישגים אישיים מסוג זה לא ממש מעניינים אותו, אבל מבחינת האוהדים זו תהיה סיבה גדולה למסיבה. כי עבורם, רויס יש רק אחד – וכמה טוב שהוא שוב מחייך.
מה דעתך על הכתבה?