העולם אוהב הצלחות, אבל לא כולם אוהבים מצליחנים. העולם אוהב כסף, אבל לא כולם אוהבים טייקונים. ובהקשר הזה, לרבים יש בעיה עם פפ גווארדיולה. יש להם בעיה עם ההתמוגגות האינסופית של תקשורת הספורט אליו, בייחוד בתקופה זו בה הכדורגל הפך להיות ערבוב של מספרים ופילוסופיה – ופחות תכל'ס.
הם לא מתחברים לבחירות "הקלות" שעשה בקריירה עם הכסף הגדול של המועדונים העשירים. לא מתרשמים מהתארים, או מהקלות של הזכייה בתארים. אבל יש צד שני. את זה שמחרף נפשו בהגנה על אחד ממאמני הכדורגל הגדולים והחשובים שנולדו. האיש שהפך את הפילוסופיה של יוהאן קרויף למציאות. שיצר אולי את הקבוצה הגדולה והמלהיבה בהיסטוריה (ברצלונה 2009-11) ואולי גם זו של עידן הפרמייר ליג באנגליה (סיטי 17/18). מהפכן של המשחק.
אבל בתקופה האחרונה, הסניגוריה מורידה ראשה ומחלישה קולה. לפתע, נורא קשה להגן על גדולתו של פפ. ודאי אחרי כמויות הכסף העצומות שנשפכו במנצ'סטר סיטי, ללא הישג משמעותי או אפילו גמר באירופה (כולל הדחה מביכה נוספת בעונה שעברה לליון), ואחרי שאסף שחקני הגנה משל היו גמדי גינה, עדיין נדמה כי יש צורך בעוד. קשה. אבל רגע לפני המפגש מול ליברפול (ראשון, 18:20, ערוץ ספורט2), נשאלת השאלה – האם בכלל צריך להגן על פפ גווארדיולה?
מנצ'סטר סיטי נגד ליברפול, 18:20 בערוץ ספורט2
מהגנה להתקפה
פפ לא זקוק להגנה שלו. הוא מעולם לא נזקק להסכמה של הקהל או התקשורת, כהכרח קיומי לקריירה שלו. אבל ב-2020, הביקורות עולות על המחמאות. כולל הביקורת, אולי, הכי מעליבה שאי פעם נאמרה על קבוצה אותה הוא מאמן: מנצ'סטר סיטי נראית כרגע כמו 'עוד קבוצה'. וזהו. אאוץ'!
כן, היא מנצחת, אבל זה לא זה. כל המוג'ו של סיטי ופפ נעלם. הקבוצה המלהיבה, התוקפת ללא הרף, המהפנטת של השנים האחרונות – לא קיימת. תשעה שערים בלבד כבשה העונה סיטי בליגה ב-6 משחקים. 10 קבוצות כבשו יותר ממנה (חלקן עם משחק עודף). 0:1 לא מרשים על שפילד, 1:1 מאכזב מול ווסטהאם, 0:1 טקטי על ארסנל, 1:1 מול לידס וכמובן התבוסה 5:2 ללסטר.
בעונה שעברה הבעיות של סיטי היו ברורות לעין בחלק האחורי. לוינסט קומפאני לא הובא מחליף, האחרים נפצעו או לא הרשימו והקבוצה של פפ ספגה 35 שערים – 12 יותר מהעונה קודם לכן. העטנה, הבעיה היא בהתקפה. אגוארו הגיע פצוע לעונה, חזר, שוב נפצע ואליו הצטרף גם ז'סוס.
ראחים סטרלינג לא מזכיר את המפלצת שבנה פפ, ברנרדו סילבה ירד ברמתו, קווין דה בריינה משחק בעמדה יותר אחורית ופחות משפיע, ואין אף חלוץ אמיתי בריא בסגל. סיטי היא כרגע תמונת מראה של ליברפול – זו שאין לה התקפה, מול זו שאין לה הגנה.
אך מעל לכל, בולטת לעין התשוקה של פפ שנדמה כי כבתה. במסיבות עיתונאים, ראיונות סוף משחק וגם על הקווים – פפ נראה מעט כבוי יותר, לעיתים מנותק. המחסור בקהל לא עוזר לו, המצב ודאי לא משפיע לטובה וכמובן, האובדן הגדול שחווה בחודש אפריל עם מות אמו דולורס מנגיף הקורונה, השפיע.
הדוגמא הטובה ביותר להלך הרוח בו נמצא פפ, אפשר היה לקבל בתחילת השבוע. "אם נצטרך לשחק, נשחק. אבל אנחנו לא רוצים להיבדל משאר החברה, בזמן שמסעדות סגורות ומיליוני אנשים מאבדים את הפרנסה שלהם", אמר בהקשר לסגר שהוטל על בריטניה השבוע.
פפ בהחלט מעלה נקודה מעניינת ושונה שמצריכה מחשבה, אבל שונה לחלוטין מהקו של עולם הספורט. זה שנלחם בכל העולם בחירוף שיניים לחזור לפעילות בתנאים מגבילים, שידוע וברור לעין כי הוא לפחות מהווה מקור של עידוד ובריחה מהמציאות לאוהדים רבים. דווקא פפ מציג את החשש, אולי גם את חוסר החשק.
פפ ניצב העונה בפני מבחן אדיר. צרות העין של שונאי המצליחנים עלולה להפוך את התקופה שלו בסיטי ל"כישלון". כן, האיש ששבר כל שיא אפשרי בכדורגל האנגלי וזכה בכל תואר, עשוי לסיים קדנציה כמוכתם בעיני רבים. הדרך לשינוי – אם רק ירצה בכך – יכולה להתחיל מול ליברפול. ניצחון – ואולי גם החשק יחזור.
מה דעתך על הכתבה?