אלוהי הכדורגל: מראדונה היה הכוכב הראשון שראינו

אלוהים היה לארג' לגמרי עם דייגו ארמנדו מראדונה ופרגן לו 60 שנה, חצי עבודה. מראדונה פרגן לאלוהים הרבה יותר. עובדה, הוא נתן לו קרדיט על שער היד המפורסם מול אנגליה, ברבע גמר מונדיאל 86'. כי מארדונה, ילד הרחוב הכי משמעותי שהכרנו – משהו שנע בין ספרטקוס לצ'ה גווארה – לא שכח לעולם מאיפה קיבל את כישרון העל שבורך בו, מתת אל.

בויכוח הנצחי מי גדול יותר, פלה או מראדונה – בני גילי אפילו לא מעיזים להכניס למשוואה את מסי, בטח לא לפני קרויף – מראדונה ניצח בכדורגל, פלה ניצח בכל השאר. כי מראדונה היה פרחח, אבל בן ז*נה של שחקן.

מראדונה היה צריך לקחת מונדיאל כבר ב-1978, אבל מאמן נבחרת ארגנטינה, לואיס ססאר מנוטי, פחד לקחת ילד בן 17 וחצי, ואפשר לומר שלילד יצא טוב. מראדונה לא היה צריך את החונטה ועסקאות עם נבחרת פרו כדי לזכות במונדיאל. הוא עשה את זה לבד 8 שנים מאוחר יותר, בדרך שאפיינה אותו תמיד: הוא לקח את הכדור ועשה בו כטוב בעיניו.

אם פלה ראה את עצמו כשגריר הכדורגל העולמי, מראדונה היה שגרירם של חובבי הכדורגל, אלה שאהבו כדורגל שהוא מהירות, זריזות, שליטה בכדור, שליטה בכל גווני הבעיטה והמון המון תחכום. מראדונה עשה את כל אלה עבורם ובשבילם, ושדרג את כל מי ששיחק איתו. הוא הפך את ארגנטינה לנבחרת הטובה בעולם, או לפחות המעניינת ביותר, והוא עשה מנאפולי, קבוצה אפרורית שמגיעה מעיר מכוערת בדרום איטליה, לקבוצה הטובה בארץ המגף. אבל בניגוד לפלה הוא לא התייפייף, הוא אפילו תיעב את אלה שהתייפייפו. הוא שיחק מלוכלכך, הסניף, והשמין, וירה על עיתונאים, והתחכך בפידל קסטרו, וחי תמיד על הקצה כי מבחינתו, כנראה, לא היו לו חיים בלי הכדורגל, או ביותר נכון: הכדורגל היה כל חייו.

מראדונה היה חווית צפייה בימים שלא היו יותר מדי ערוצים, בוודאי לא ערוצי ספורט ששידרו 24/7. מראדונה הביא לנו את הצבע לטלוויזיה, והצליח להשאיר אותנו ערים בשעות הקשות עוד לפני שעשה זאת מייקל ג'ורדן. מראדונה היה כוכב הכדורגל הראשון שבאמת ראינו, ואולי גם האחרון שלא נותח סטטיסטית מכל מצב. לא בדקו כמה הוא רץ, וכמה הוא מוסר וכמה הוא מאבד. הסתכלו על מה שהוא עושה עם הכדור, לרוב עם לסת שמוטה.

בויכוח מי גדול יותר איבד מראדונה הרבה מהמניות שלו בגלל כל מה שמסביב, אבל בדיוק בגלל מה שמסביב, צריך לזכור שהכדורגלנים הכי הכי גדולים לא גדלים באקדמיות של מועדונים גדולים או מהונדסים בעזרת פיזיולוגים. הכדורגלנים הכי גדולים הם אלה שגדלים בפאבלות, בפרברים הכי אפלים, בסלאמס, אלה שלא היה להם מה לאכול ושתמיד יגידו בראיון הפרישה שלהם ש"אם לא הייתי כדורגלן בטח הייתי יושב בכלא".

מותו של הגדול מכולם היה כמעט צפוי, כמעט מתוזמן. חייו היו מעט עצובים, אבל הכדורגל שהוריש לנו היה שמח. לפעמים נדמה שיד האלוהים עליה דיבר לא השתייכה לריבונו של עולם, אלא למי שהשתמש בה.

צפו בכתבה של שרון דוידוביץ' על דייגו מראדונה