"אם תבוא אלינו, אתה תהיה אלוהים", אמר אנטוניו יוליאנו, כוכב העבר של נאפולי שכיהן ב-1984 כמנהל הספורטיבי שלה. דייגו מראדונה הקשיב, וידע שזו האמת. הרקע שלו, האופי שלו, הכישורים שלו – כל זה התחבר באופן מושלם לדרום האיטלקי.
הרבה מאוד גבות הורמו כאשר הגאון הצעיר עזב את ברצלונה לקבוצה שסיימה זה עתה נקודה אחת בלבד מעל הקו האדום ובקושי ניצלה מירידה. כמעט ולא היו לנאפולי תארים במהלך ההיסטוריה, היא אפילו לא התקרבה למאבקי האליפות. בקיצור, זה לא היה הצעד הטריוויאלי ביותר, אבל מראדונה הבין היטב את הפוטנציאל. "אני רוצה להיות אלילם של הילדים העניים בנאפולי, כי הם מזכירים לי את ילדותי בשכונת העוני בבואנוס איירס", הוא הצהיר עם הגעתו.
לא רק מראדונה זיהה את הפוטנציאל בקשר המופלא הזה. גם אנשי המאפיה הריחו אותו ממרחקים. יש הגורסים כי הם מימנו לפחות חלק מסכום השיא ששולם לבארסה, אשר עמד על כ-10 מיליון דולר. האגדה מספרת כי נשיא הקטלונים, ג'וספ לואיס נונייס, העלה ברגע האחרון את הדרישה בכמה מאות אלפים, וברחובות נאפולי נערך איסוף כספים ברחב האוהדים העניים אותם אמור היה דייגו לייצג. הקמפיין התקיים בעיקר בשכונות שנשלטו באופן מוחלט על ידי המאפיה. לא לגמרי בטוח שזו האמת – אולי זה המיתוס הראשון מבין רבים שליוו את הקדנציה המרתקת של האיש ששינה את העיר – אך דבר אחד בטוח: במועדון נעשה ניסיון עליון להצניע ולהשתיק את הדיבורים על הקשר עם העולם התחתון.
מראדונה הגיע במסוק הישר לאיצטדיון סן פאולו, ב-5 ביולי 1984, ויותר מ-70 אלף צופים נלהבים קיבלו את פניו. גם מאות עיתונאים וצלמים היו שם, מתעדים כל צעד של הפלא על אדמת דרום איטליה. רק אחד מהם, אלן שאלו הצרפתי, העז לשאול אם המאפיה היתה מעורבת בהעברה הסנסציונית. "תעיפו אותו מכאן", הורה מיד הנשיא קוראדו פרלאינו. קולות רבים הצטרפו למקהלה, והמאבטחים סילקו את שאלו מהחדר. כי לנאפולי חוקים משלה, כלומר לא תמיד יש שם חוקים. גם למראדונה לא תמיד היו חוקים. גם בזה הם התאימו.
הפתיחה לא היתה מזהירה, בלשון המעטה. כולם באו לראות את הבכורה של מראדונה במחזור הפתיחה באיצטדיונה של ורונה, אבל דווקא המארחת ניצחה 1:3 ופצחה בדהירה מדהימה לעבר אליפות מטורפת שניתנת להקבלה לתואר של לסטר ב-2016. נאפול של דייגו סיימה את עונתו הראשונה בליגה האיטלקית רק במקום השמיני. 5 מ-14 השערים שלו נכבשו בפנדלים. ואולם, האהבה רק הלכה והתעצמה. היא לא ידעה גבול.
כי מראדונה עמד במילתו כאשר ביקש להפוך לנאפוליטני אמיתי. זמן קצר אחרי הגעתו, הוא הלך לשחק על מגרש אספלט שכונתי עם הנערים העניים, בניגוד להוראת המועדון. כי חוקים לא היו בשבילו. בנאפולי אין חוקים. כנאפוליטני, הוא לקח על עצמו את המלחמה בצפון העשיר. הוא סיפר בכל הזדמנות עד כמה הכרזות בנוסח "ברוכים הבאים לאיטליה" במגרשים הצפוניים מעצבנות אותו ותורמות למוטיבציה שלו. הוא יצא נגד הקיפוח. הוא השתוקק, כמו האוהדים, להראות לצפונים מאיפה משתין הדג.
אז בנסיון השלישי זה הצליח. עונת 1986/87 נרשמה כהיסטורית בספרי הזהב של דרום איטליה. נאפולי היתה בפסגה, לפני יובנטוס של פיאט, לפני מילאן של סילביו ברלוסקוני, לפני כולם. מראדונה לא תמיד הבריק, ובמאזנו היו 10 שערים ב-29 משחקים, אבל זה לא שינה דבר. התואר הובטח ב-10 במאי, בתיקו 1:1 ביתי מול פיורנטינה של רוברטו באג'ו, והחגיגות היו יוצאות דופן באופן קיצוני. "זה חשוב יותר מזכיה בגביע העולם", הצהיר דייגו פחות משנה אחרי הטורניר האישי המטריף במכסיקו שהפך אותו לגיבור נצחי במולדתו, "כאן אני בחוג משפחתי, כי כל נאפולי היא משפחה עבורי".
כדי להבין את עוצמת הרגשות, די להזכיר כי מישהו התגנב לבית הקברות המרכזי בעיר וריסס על הקיר את הכיתוב: "אתם לא יודעים מה החמצתם". ואז מישהו שירבט בלילה את התשובה: "איך אתה יודע שהחמצנו?". כן, גם המתים רצו להיות חלק מהאירוע המכונן הזה.
בעונה שלאחר מכן, מחוזקת בחלוץ הברזילאי קארקה שהשלים שלישיית חוד פנומנלית עם מראדונה וברונו ג'ורדאנו האיטלקי, הובילה נאפולי את הטבלה בבטחה, אך קרסה במחזורי הסיום, ואיפשרה למילאן של אריגו סאקי לחלוף על פניה. מספרים כי הדבר נעשה בהוראה מפורשת של המאפיה, כי זכיה נוספת של נאפולי בסקודטו היתה גורמת להפסדים גדולים מדי של קאמורה בהימורים הלא חוקיים. הדבר מעולם לא אושר רשמית, כמובן, אך לא קשה להאמין כי מראדונה שיתף פעולה עם העולם התחתון אם קיבל הנחיה כזו. מאז הגיע לאיטליה, הוא היה חבר קרוב של משפחת ג'ורדאנו ששלטה ביד רמה באיזור.
במועדון העלימו עין. באופן כללי, סלחו למראדונה על הכל. על ההתמכרות לקוקאין שהיתה ידועה היטב לכל מי שהכיר אותו. על כך שהביא שתן של אנשים אחרים לבדיקות סמים. על המסיבות הסוערות ועל מאות הנשים איתן בגד בחברתו. על הפרות המשמעת, האיחורים, ההיעדרויות מאימונים. לדייגו היה מותר הכל, כי הוא היה דייגו. והוא עשה הכל. כאשר התוצאות לא מצאו חן בעיניו, הוא לא לקח אחריות. כך, למשל, הוא סירב להכיר בבן שנולד לו מרומן מזדמן, גם כאשר תביעת האבהות התבררה כנכונה. לימים, הוא הגדיר את הילד כ"טעות". זו היתה הרמה המוסרית שלו.
ההצלחה על הדשא המשיכה עם זכיה בגביע אופ"א ב-1989 וב-1990, והאהבה המשיכה לפרוח. העניים המקופחים האמינו בלב שלם כי מראדונה מייצג אותם, גם אם הוא אירגן לעצמו חתונה ראוותנית בעלות של יותר ממיליון דולר והעדיף לא פעם לטוס למשחקים במטוס פרטי.
אלא שאז הוא עבר את הגבול, במובן הפוליטי, במונדיאל הביתי של איטליה ב-1990. הגורל סידר אז את אחד המשחקים המדהימים והטעונים ביותר בהיסטוריה – חצי גמר בין המארחת לארגנטינה של דייגו דווקא בנאפולי. מלכתחילה, הסיכוי לתרחיש זה היה נמוך. לו היתה ארגנטינה מסיימת במקום הראשון בשלב הבתים, היא לא היתה נפגשת עם איטליה עד הגמר. לו היתה מסיימת שניה, היתה פוגשת אותה ברומא ברבע הגמר. אלא שהיא סיימה שלישית, ואז העיפו מראדונה וקלאודיו קאניג'ה את ברזיל בשמינית הגמר. וכך, נוצר המפגש המטריף הזה בו האמין דייגו כי הוא המארח האמיתי.
מראדונה קרא לאוהדיו בנאפולי לתמוך בנבחרתו, נגד איטליה. "למה בצפון מזלזלים תמיד בנאפוליטנים ועכשיו מצפים מהם לאהוד את נבחרתם?", הוא תהה. ואז, ארגנטינה גם הדיחה את איטליה בדו קרב הפנדלים. מראדונה היה האיש שדייק בבעיטה המכריעה ועבור גורמים רבים מאוד ברחבי המדינה, זה היה יותר מדי. גם בתוך המועדון נאפולי הפנימו רבים כי זה העסק לא יכול להימשך כך. תופעת מראדונה יצאה משליטה.
התקשורת החלה לדווח בהרחבה על מה שהיה אסור עד אז – ההתמכרויות, הקשרים עם המאפיה והמסיבות לא הוסתרו בהוראה מגבוה. הסלחנות כלפי היעלמויות והיעדרויות תמה. בתחילת 1991, הוא נחשד בפרשת סחר בסמים. בחלוף חודשיים, הוא נכשל בבדיקה אחרי משחק הליגה מול בארי, נחשף סופית ורשמית כצרכן קוקאין והושעה ל-15 חודשים. הארגנטיני טען כי היתה זו מזימה פוליטית כדי להיפטר ממנו, ויש יסוד סביר להניח כי היא החלטה כזו באמת התקבלה. ואולם, גם ההחלטה להעלים עין מפשעיו במשך שש השנים הקודמות היתה פוליטית. האיש שהתרגל לכך שהחוק לא חל עליו, נדהם כאשר הכללים השתנו – ונאלץ לברוח מארץ המגף.
כך הסתיימה תקופת הזוהר הגדולה בתולדות נאפולי. דייגו מראדונה זכור עד היום – וייזכר לתמיד – באליל האולטימטיבי של הדרום, ודיוקניו מעטרים קירות רבים ברחבי העיר. אבל האם הוא באמת ייצג את התושבים? אולי ההופעות המחשמלות על המגרש איפשרו לו לרמות אותם? או אולי הוא בכלל היה הקורבן, והמאפיה ניצלה אותו לצרכיה? על כך כל אחד רשאי להחזיק בדעה משלו.
מה דעתך על הכתבה?