האנרכיסט הטוב: ההרס העצמי של מראדונה הוא זה שבנה אותו

היה חשוב שדייגו ארמנדו מראדונה ילך לעולמו לפני כל אלו שראו אותו משחק כדי שיוכלו להכיר לו תודה, אבל אני לא יודע עד כמה זה התאפשר. מותו לא הכה בתדהמה, כמו שאומרים. דייגו התנהל תקופה ארוכה כמי שימיו ספורים, היו ששאלו את עצמם לאורך השנים איפה הם יהיו כשמותו יוכרז, ויש שתהו איזה מוות יבחר לעצמו. בסוף הוא סתם מת, גופו בגד בו, שום דבר גרנדיוזי, דייגו זה לא קובי בראיינט.

הרבו לעסוק בגופו במהלך השנים. המבנה שלו מיקד תשומת לב. לא קומתו הנמוכה – המכדררים הגדולים תמיד היו קטנים – אלא הקומפקטיות, היציבות והעמידות שרוכזה ונפרשה על פני כל כך מעט סנטימטרים, שנוספו לזריזות השדית והחמקמקות שאפשר לקבל רק מגוף קטן: דייגו מפרפר את כל ההגנה הבלגית בחצי גמר המונדיאל, סופג תיקולים, מדלג מעליהם, כמעט מועד, שומר על יציבותו עד שהכדור נכנס ורק אז מאבד קצת משיווי משקלו. דנו אז בכובד ראש במרכז הכובד הנמוך שלו, הרבו לעסוק בו.

לברצלונה הוא הגיע רזה וקטן. בנאפולי הוא תפס תחת והתחיל להתעבות, הוא הצטייד במבנה גוף שאפשר לו לספוג חבטות ברוטליות, הוא שב מנופח מההשעיה הראשונה שלו, אבל למונדיאל בארצות הברית הוא הגיע כמו סיים טירונות – קצוץ שיער, פיט, כמו בימי השיא שלו בנאפולי. בארצות הברית הוא כבר היה בן 34, ובימיו בנאפולי היה ידוע איזו שגרת חיים הגוף הזה ניהל – מראשון עד רביעי התמלא בשיט, מרביעי עד ראשון התנקה והתרוקן. הגוף של דייגו טופל במהלך השנים כמו היה גוש פלסטלינה, הוא עבר ניצול, התהפוכות ניכרו בו, היה מקובל להתעדכן בנוגע למצבו הכללי על סמך ממדיו שהלכו והתעוותו ואיבדו פרופורציות עד שקרס. בסוף קריש דם הפיל אותו.

דייגו היה בימיו גדול מהמשחק. את זה אומרים גם על עוד כמה שמקובל להשוות אותו אליהם. שמותיהם ידועים. אלה הם החברים הספורים במועדון האקסקלוסיבי הסגור, שבתקופתם זוהו עם המשחק והציבו את הסטנדרטים לדורות הבאים.

דייגו נבדל מהם בכך שערער על הסדר הקיים, המכתיב והשולט. האחרים פעלו ופועלים בתוך הסדר הקיים, ובמסגרת הכללים המקובלים – הוא לא. זה התבטא במקומות שבחר לשחק וביעדים שעמס על עצמו. הבחירה הראשונה שלו באירופה הייתה ממסדית – ברצלונה, התבקש שילך לברצלונה. הבחירות הבאות – נאפולי, סביליה, ניואלס אולד בויס, בוקה ג'וניורס – היו בחירות שכוכב במעמדו לא בהכרח עושה, הוא יכול להרשות לעצמו נוצצות מהם, זה היה שיקול הדעת המרכזי שהנחה את כל גדולי המשחק, אבל לא אותו, הוא לא בחר בכסף או בגדולה אלא בקהל ובאווירה. דייגו נתן לפחות טובים הזדמנות לנצח. בנאפולי ובנבחרת ארגנטינה התרכזו סביבו נובודיס שאיתם ועבורם הוא לקח את הסרייה A ואת המונדיאל.

הגול השני שלו נגד אנגליה ברבע הגמר ב־1986 הוציא מהשדר הארגנטיני הוגו מוראלס את המילים האלה: "גול… גול… סליחה, בא לי לבכות… יחי הכדורגל… דייגו… סלחו לי… איזה מהלך בלתי נשכח… מאיזה כוכב הוא נחת… תודה אלוהים בשביל הכדורגל, בשביל מראדונה, בשביל הדמעות שלי". מהעיתונאי הוא הוציא את המילים: "זה היה כאילו ארגנטינה מריעה למושיע שלה, ילד נמוך שגדל בשכונת עוני, אחד שנלחם, שמעורר מהומות, אחד שמנצח", ומצ'ירו פררה את סיכום שנותיו בנאפולי: "גאולה חברתית של העיר שנמשכה שנים אחריו". זה מה שדייגו השאיר אחריו במקומות שבהם עבר.

דייגו התחכך בסדר הקיים לכל אורך הקריירה שלו, כופף ואילץ אותו לקבלו כמו שהוא, אף על פי שהוא פגום. ההסדר בינו לבין הסדר הקיים הושג ברבע הגמר ההוא נגד אנגליה במקסיקו. הגול הנבזי עם היד, מעשה נבלה על חשבונם של ממציאי המשחק והוגי הפייר־פליי, שמיד אחריו בא הסלאלום שהשכיב אותם על הדשא ודרך להם על הראש. הסדר הקיים קיבל את תנאיו בהכנעה, אם כי דאג לסלק אותו מהמונדיאל של 1994 בארצות הברית, בשל עבירת אפדרין שספק אם התקיים צורך מובהק לאכוף.

ההשוואה בין דייגו לגדולי הכדורגל האחרים לא במקומה. החבילה שהוא מביא איתו לדיון שונה בתכולתה. הם מביאים את הכדורגל שלהם. הוא מביא את שלו ומוסיף עליו חומרי חיים שאופפים אותו, שאותם הוא הביא מהסמטאות והכניס בלי שום פילטרים למקדשי הכדורגל ולמעמדים המרכזיים של המשחק.

דייגו הקדיש את הכדורגל לקהל שלו, התמסר לו והיה מזוהה איתו, כפי שאף גדול אחר לא היה לפניו או אחריו. אפשר להשתעשע מפה לשם בחקר ביצועים והשוואות שהן ממילא מופרכות, אבל לא להתעלם מכך שהכדורגל הביא את דייגו רחוק יותר מכפי שהביא מי מהם; לסיפור שלו יש מעמד שונה משלהם, להם היו ויש מעריצים, לו יש מאמינים. מעריצים באים מתחום הבידור, מאמינים מתחום אחר, דייגו נשק לדת. הוא נגע בחייהם של מאות מיליונים, אף אחד אחר בתולדות המשחק לא התנחל ככה בתודעה של הקהל שלו, הם היו למאמינים לא בגלל השקפת עולמו או העמדות החברתיות שלהן הטיף, אלא משום שסיפר את הסיפור שלהם ונתן לו לגיטימציה. הפרחחות של דייגו התקבלה בסופו של דבר, והפכה ללגיטימית כפי שהייתה הייצוגיות של פלה.

דרכו מתוארת כ"עלייתו ונפילתו", זה השם שקיבל סרט שנעשה עליו. הנה מקרה שהנפילות נותנות לפסגות משמעות גדולה עוד יותר. הן מעצימות אותן, הסיפור של דייגו מתנפח לממדים שלו, הרבה בגלל ההתרסקויות שלו. הנה אדם שההרס העצמי שלו גם בנה אותו.