התובנות של אוהדי מכבי ת"א ביחס למצב קבוצתם נפרשות בחמש הדקות שמוקצות להם במהדורת החדשות של ערוץ הספורט. חמש דקות מספיקות להם. עולמם פשוט: ההשוואה בין המצב הנוכחי לקודם מתבקשת, כי הקודם רק עכשיו הסתיים. גאורגיוס דוניס בנאדם נחמד ופתוח ביחס לוולדימיר איביץ', אבל גישתו לחיים לא עמדה לזכותו במקרה הזה. פתיחותו שידרה רכות ואפשרה סטייה מהסדר הנכון של הדברים שהסרבי־פרוסי הכתיב במועדון.
אחרי שנתיים ותחת המשטר שהוא הנהיג, הם משוכנעים שאין דרך חיים אחרת – ואם יש רצו להיווכח בכך באופן מיידי, כי לא הייתה להם סבלנות לפירותיה של איזו גישה ליברלית חדשנית שמתנסים בה על גבם. הם ראו בה רכות שהזמינה התפוררות שהם היו חרדים מתוצאותיה. יש להם סימנים, הם מזהים אותם בקבוצתם, הם מכירים את החומר האנושי: אלה שחקני כדורגל, תחזיק אותם קצר, תן להם בראש, זה אף פעם לא היה אחרת.
צפו במכבי ת"א מנצחת ללא דוניס
איביץ' היה חומה שגוננה עליהם. הם חייבים להרגיש מוגנים, הם מתעבים הפקרות, היא מערערת אותם, הפקרות עולה להם בגולים. אצל איביץ' הם לא קיבלו גולים, הוא לא אִפשר הזדמנויות לגולים. צריך להבין דבר אחד ביחס לקהל הזה: הוא שונא לקבל יותר מכפי שהוא אוהב לתת. הוא רגיל לתת, אבל ספיגה מערערת אותו ומפגישה אותו עם החרדות הראשוניות שלו – החרדות מהפסד. זה קהל שחש בחרדה ומעצים אותה לפני שהיא מתרחשת. אצל איביץ' לא הייתה סיבה לחרדה, שנתיים בלי רגע אחד שבו הבטן מתכווצת כי היריבה הולכת לתת גול. אצל איביץ' היה משעמם, משעמם זה טוב, שעמום מביא אליפויות. יש ביניהם קולות שאומרים: תביאו נתפוצץ, נפסיד פה ושם אבל נתפוצץ – אם כי בעיני הרוב זו כפירה. דוניס הביא אותם לאירופה. אירופה יפה, אליפות כאן יותר יפה. תביא להם עוד ועוד. הם לא שבעים וגם לא אנינים.
בשמונה העונות האחרונות הם ראו חמש אליפויות ושלוש סגנויות, היו להם כמה קמפיינים בשלב הבתים של הליגה האירופית וקמפיין אחד שהסתיים בשלב הבתים של ליגת האלופות. הם חוו הצלחה באירופה אבל לא הפנימו את חשיבותה. מבין הקהלים של הקבוצות הגדולות, זה של מכבי פחות מתרגש מהמעורבות של הקבוצה שלו במסגרות האירופיות, הצלחה אירופית לא מרימה אותם כפי שכישלון מקומי מפיל אותם. המועדון שלהם יכול לכוון לאירופה אבל הם נשארים כאן.
זה לא קהל שיתמוך במאמן רק משום שחולל הצלחה אירופית, הוא לא יאמץ גישה סבלנית וסלחנית ולטווח ארוך, מתוך מחשבה שמועדונים גדולים צריכים למצוא את מקומם באירופה, כי רק הזירה האירופית מבטיחה את קיומם. סדרי העדיפויות שלהם לא השתנו, נותרו מקומיים, הם רואים את מכבי חיפה, לא מעבר לה. אבל מה הטעם לדרוך על חיפה כל שנה אם זה לא מביא אותך לשום מקום.
גילויי הדעת שלהם מסגירים את ההעדפות שלהם ומדגישים איזו קבוצה הם רוצים לראות. כמעט עשור של הגמוניה עשה את שלו. לא כל סממן של עליונות מרגש אותם. הקהל הזה לא מתרשם מכך שהכדור נמצא ברגליים של הקבוצה שלו, שמזיזה אותו אחורה וקדימה ולצדדים במשך דקות ארוכות בלי ששחקני היריבה ייגעו בו. את זה הם רואים כבר שמונה עונות, כמעט בכל משחק שהקבוצה שלהם משחקת מול יריבה מקומית. פעם הם צעקו "אולה", "אולה". היום הם מפהקים ומגיבים בקוצר סבלנות. העליונות לא תמיד ניכרת בגודל הניצחונות שהם משיגים, ואז אומרים שהם משעממים וזה מוציא אותם מדעתם.
לכן הם רוצים קבוצה שלא תיתן ליריבה שלה לנשום ולא טיפה של מרחב להתבטא, הם יודעים מה קורה כשנותנים למשחק להתפתח – זה נגמר בסוף בשפיץ לחיבורים. איביץ' מנע מהם את זה. זו הייתה הקלה עצומה מבחינתם, תחתיו הם ראו את קבוצת החלומות שלהם: גוש צהוב שמתנפל, לוקח, לא נותן למשחק להתפתח ומונע מהם חרדות. אצל דוניס נפתחו אפשרויות, קרו דברים, הכל היה אפשרי. דוניס חשף אותם לחרדות שאיביץ' חסך מהם, היה מעניין אצלו, היא נכנסה לבורות ויצאה מהם כמו גדולה. הקהל של מכבי מכיר את האתוס של המועדון, לצאת מהקבר, הוא גאה בו, יודע שהוא מיוחס לו באופן בלבדי, הוא רק לא רצה לצאת מהקבר לעתים כל כך תכופות. האתוס הזה נוצר בהזדמנויות חגיגיות, באירועים גדולים, במשחקים שיוזכרו, לא נגד הפועל חיפה במשחק ליגה באמצע השבוע בעונת קורונה.
לקהל של מכבי לא היה בדרך כלל מעמד בשאלת המאמן של מכבי מאז החליט הבעלים איזה מועדון הוא רוצה תחתיו ואבי נמני חדל לכאורה לבחוש בקבוצה. זה שמונה שנים שהבעלים, או מי שהוא מסמיך לכך מטעמו, מכריע בשאלת המאמן במנותק מהלכי הרוח שנובעים מהקהל. הבחירות של המאמנים שם נעשו בתכיפות גבוהה גם משום שהיו מוצלחות. הרבה מאמנים עברו שם תחת הידיים של המנהלים. הם ידעו כישלונות.
הבחירות שלהם היו לעתים שאפתניות, לפעמים ניסיוניות, אבל תמיד מעניינות, וברוב המקרים הניבו תוצאות: אוסקר הביא אליפות כבר בעונה הראשונה שלו; סוזה הביא אליפות וקמפיין אירופי מעורר בליגה האירופית; פאקו הביא טרבל; יוקנוביץ', את שלב הבתים של ליגת האלופות לפני שנטש; פטר בוס בא במקומו ולא הביא שום דבר; ארבלדזה עלה לשלב הבתים בליגה האירופית, סיים את הבית במקום השלישי עם שבע נקודות ופוטר בינואר. וידיגל החליף אותו ולא הביא כלום; ג'ורדי הביא את גביע הטוטו ואת שלב הבתים בליגה האירופית; איביץ' שתי אליפויות מוחצות ושום דבר במסגרת האירופית.
עד דוניס מכבי חוותה הרבה טלטלות במשבצת הזאת, כמה מהן דמו לזו שהיא חוותה איתו. לרגע נראה היה שהתפתחה שם מיומנות והצטבר ידע שיאפשר להם לצאת מהמצב הזה בדרך שלהם ובזמן שלהם, אבל מתברר שגם מועדונים גדולים לא מחוסנים מהשיטות של אבו יונס ושום יצחק.
מה דעתך על הכתבה?