שחקן כישרוני באופן חריג נאלץ לסיים את הקריירה שלו בגיל צעיר בשל פציעה והתפנה לאימון. זה היה לפני 16 שנה, היו לו שנים של עליות ומורדות. וכפי שקורה, בעודו מאמן קבוצה אחת הוא קיבל הצעה מקפיצה מקבוצה אחרת ונקלע למצוקה: טוב לו בקבוצה הנוכחית שלו, אבל הקבוצה ההיא, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה; לא הוא, עבורו זו הצעה שסוגרת מעגל. אז הוא עשה מה שמקובל, הפנה את ההצעה לקבוצה הנוכחית שלו, הקבוצות נפגשו, הגיעו מהר להבנות, הוא שוחרר וקיבל את ההצעה שסגרה עבורו מעגל.
זה היה יכול להיות כל הסיפור סביב החתמתו של עודד קטש בפנתינאיקוס. זה היה יכול להיות גם הסיפור של עוד כמה מאמנים ישראלים ואולי גם היה. אבל במקרה של קטש הסיפור קיבל טוויסט שהפך אותו לגדול מכפי שהוא. הטרגדיה ניפחה אותו. בגיל 26 הוא שיחק את משחקו האחרון בקריירה במדי פנתינאיקוס. משחקו האחרון היה גם משחק השיא שלו, משחק שייחרט לעד, בגללו וסביבו. כל מי שנכח בגמר הפיינל פור בסלוניקי 2000 – ענקי הכדורסל של אירופה על הפרקט, גדולי המוחות על הקווים, כל מי שנמצא בכל פינה באולם – כולם היו סטטיסטים בהצגה של קטש. זה היה המשחק האחרון בקריירה שלו. לאחריו נפצע ולא שב לשחק.
אז עכשיו, כשחתם בפנתינאיקוס וחזר אליה כמאמן, צפו הזיכרונות ועלו ושוב הוא פרץ בבכי, כמו אז, כשהודיע על פרישתו. הוא לא חשב על התארים או הכסף שאיבד, אלא על הכדורסל, מה היה יכול לצאת ממנו. היו לו עוד שנים לשחק, הגוף השברירי שלו היה צפוי להתפתח ולהגיע לבשלותו בגיל 30. כשהוא מדבר על כך בערוץ הספורט, אני חושב שקטש רואה את דראזן פטרוביץ' לנגד עיניו, שחקן מסוגו, שהגיע ל־NBA חוט דק, הוסיף מאסה והפך לשחקן אחר מכפי שהיה באירופה. המקרה של דראזן אכן היה טרגי. מכל מקום, לקטש היו תוכניות, הוא האמין בכדורסל שלו, הוא קיבל הכרה והיה רק בתחילת הדרך. ואז הכל נגדע במכה אחת. איזה עוד מאמן ישראלי יכול לספר סיפור כזה.
הרקורד של קטש ב־16 שנותיו כמאמן דומה לזה של מאמנים אחרים ברמתו. הוא תנודתי באותה מידה, הבלחות לצד נפילות ללא הסבר למה הוא מצליח כאן ונכשל שם. ההבלחות של קטש זוכות להתייחסות מיוחדת, הן מזוהות עם הדבר הייחודי שהביא איתו כשחקן – "זה צפוי שקטש יבריק כי קטש מבריק", "הנה רואים את הנגיעות שלו", "רק קטש יכול לעשות דבר כזה". והכישלונות נשטפים ממנו.
הקבוצה הראשונה שלו, גליל עליון, הייתה הברקה; אחריה הוחתם במכבי תל אביב והתרסק; גלבוע גליל על הראש של מכבי, אחרי שסולק ממנה, שוב הייתה הברקה. מאז התייבש. ירושלים חטפה אותו אחרי גלבוע גליל והוא התפטר אחרי כמה הפסדים רצופים; סגר לשנתיים בהפועל אילת וסיים חוזה; חתם בהפועל תל אביב לשלוש שנים ופוטר ארבעה מחזורים לתוך העונה השנייה, וגם הראשונה הייתה לא טובה; חזר לאילת לשנתיים נוספות שבסיומן הקבוצה הודיעה כי קטש לא ימשיך לאמן בעונה שלאחריה.
זה לא רקורד שמקיימים איתו מיתוס. קטש, בשלב הזה, נמצא בצומת. הסך הכל שלו עד עכשיו סטנדרטי, פה ושם הברקה, אבל בעיקר הוא נחבט. תלאות החיים לא נחסכות ממנו אבל הוא צולח אותן. קטש קיבל את הנבחרות, קודם את העתודה אחר כך את הבוגרת, ובשתיהן הוא מפיח את רוחו המיוחדת ואת הטאץ' האחר שלו, שתיהן מזוהות איתו ונתונות בידיו, ובמקביל הוא חותם בהפועל ירושלים ויוצר שם קבוצה שמשקפת לפרטיה את חזון האימון שלו, קבוצה שזרמה וריגשה כפי שהוא זרם וריגש. קבוצה שלא הגיעה לפרקה, כי הקורונה הרגה אותה, והנה עוד סיפור טרגי שהתגלגל עליו.
הסיפור של קטש גדול מקטש עצמו. הטרגדיה שלו יצרה מיתוס. לקטש מעמד אחר: הכישלונות לא נדבקים אליו, ההצלחות שלו מועצמות, מיוחס להן ערך מוסף, איזה טאץ', איזו הבלחה של גאונות שזכורה מהימים שלו כשהוא היה. הזיכרונות ממנו כשחקן נותנים תוקף למעמד המאמן שלו.
טרגדיה ורומנטיקה הן תמצית סיפורו. קטש נבנה מהן. הרומנטיקה מתחילה בלוק, במראה שהכדורסל נחשף אליו עם הופעתו, אף אחד לא דמה לו, אף אחד לא הזכיר אותו, מבנה הגוף החוטי, מוטת הזרועות הלא נגמרת, עצמות הלחיים השקועות, הבעת הפנים הקפואה. ועל הגוף המסקרן והלוק החריג הזה הולבשו כישרונות אתלטיים וראש ממציא ואנשים קיבלו חוויית כדורסל שאותה תיארו כחוויה שעוברת אליהם ממוזיקה, מריקוד אומנותי.
הנה הטרגדיה, פציעה שהתרחשה קצת אחרי משחק היסטורי שלו, הגוף השברירי לא עמד בעומסים, תהינו איך החוט הדקיק ממשיך ומתפתל, אז הנה הוא הפסיק. מצב הברך שלו קיבל כיסוי שוטף ונעשה מתוך חרדה, הכרנו את הדוקטור המטפל ואת הסחוס הפגוע, כל ניסיון קאמבק לווה בתפילה, כל כישלון מוטט, היה ברור שזה מגיע אבל התבקש להדחיק; קטש גמר, הוא לא ימשיך, כשהודיע על פרישה ופרץ בבכי, הרבה בכו איתו. זה היה כל כך טרגי והוא נראה כל כך טרגי.
כשהזיכרונות מהטרגדיה ההיא מציפים אותו עכשיו וגורמים לו להיקרע מבכי, והוא מספר על כך, אתה יכול לחשוב שאחרי כל כך הרבה שנים הלוק שלו עוד נושא יפה את הטרגדיה שלו – אותה הבעת פנים שקועה ומיוסרת ואותו גוף דקיק, שברירי, זה אותו גוף שקרס אז, רק תן לו כדור ליד.
הוא נתן את המופע החד־פעמי שלו שנגדע טרם זמן וזה פצע שמזכיר מפעם לפעם את קיומו. זה כואב, אבל עבר כבר זמן, זה מעיק להעלות אותו מחדש בהקשר עדכני. הטרגדיה של קטש הפכה אותו למיתוס, הוא חי את המיתוס, ההחתמה שלו בפנתינאיקוס היא המיתוס, ה־26 הפרש שחטף במשחק הראשון שלו זאת רק המציאות.
מה דעתך על הכתבה?