כפפה ליד: סוארס התחבר לסימאונה וכבר לא חושב על מחדל המאה

כאשר ליאו מסי הבקיע ביום ראשון בפנדל מול קאדיס את שערו ה-16 בליגה העונה, הוא השתווה בראש דירוג הכובשים בליגה הספרדית ללואיס סוארס. שני החברים הטובים מובילים בפסגה בצוותא, כמו שהם רגילים, עם הבדל מהותי אחד – האורוגוואי לובש את מדי אתלטיקו מדריד, אשר נמצאת כרגע במקום הראשון, בעמדת הפייבוריטית לזכייה באליפות. הפרעוש הגדיר את העזבתו של סוארס בספטמבר כ"טירוף מוחלט", וזה אכן המצב. מדובר באחת העסקאות ההזויות בתולדות הכדורגל – אולי ההזויה מכולן. ברצלונה ויתרה על אחד השחקנים הטובים ביותר שלה בניגוד מוחלט לרצונו, והעבירה אותו ללא תשלום הישר לזרועותיה של היריבה הישירה. לא יהיה פשוט להמציא תסריט אבסורדי יותר.

זה לא סוד שסוארס מעבר לשיא – אבל השיא הזה היה מזהיר. הוא לא כובש יותר 59 שערים בעונה בכל המסגרות. בעונה שעברה הוא הבקיע "רק" 21 שערים ב-36 הופעות. אם מסתכלים על המאזן בליגה הספרדית, למשל, היו לאורוגוואי 15 שערי שדה, לעומת 20 שערי שדה למסי בניכוי פנדלים. ההבדל לא מהותי במיוחד. העניין הוא כי ההנהלה השפלה של בארסה התעקשה למצוא שעירים לעזאזל, וסוארס נכלל מסיבה פנימית פוליטית כלשהי ברשימה השחורה הזו. אז היו שדאגו להדגיש דווקא את הבצורת הארוכה שלו ללא שער חוץ בליגת האלופות – למרות שהוא הבקיע מול באיירן מינכן ברבע הגמר, והיה אחד הבודדים שבאמת נלחמו ונתנו את הכל על המגרש בתבוסה 8:2 ההיסטורית.

מסי וסוארס בני אותו גיל – שניהם נולדו ב-1987. אולם בעוד הארגנטינאי נחשב (ובצדק) לסמל, והמועדון מוכן להחזיק אותו גם בניגוד לרצונו, ניסו להפוך תדמיתית את סוארס לסוג של שחקן עבר. הוא לא היה לכאורה רלוונטי במהפכה שתוכננה בסגל, עם הזרמת דם חדש. הגישה הזו היתה אולי הגיונית במידה כלשהי אם היה לבארסה חלוץ מרכזי צעיר שמוכן להיכנס לנעליו. כאשר החולצה מספר 9 מוענקת במקומו למרטין בריית'ווייט, שחקן בינוני מינוס בן 29, הרי שיש כאן מחדל גרוטסקי.

מה גרם לבארסה לזרוק את השחקן המדורג שלישי במספר השערים בתולדות המועדון, עם 198 במספר, לפני שהוא יגיע ל-200? מה דוסקס בין הנשיא ג'וספ מריה ברתומאו לחברי כנופייתו? ההסבר הפומבי מעולם לא ניתן. המאמן החדש רונאלד קומאן נשלח לעשות את העבודה השחורה ולהודיע לאורוגוואי על כך שאינו בתוכניות בשיחת טלפון קצרה. זה היה מביך ומביש, כמו פעולות רבות מאוד של ההנהלה הזו, ואפילו ההולנדי עצמו כמעט התנצל על התפקיד שיועד לו: "אני לא האיש הרע בסיפור הזה".

סוארס היה פגוע עד עמקי נשמתו ולא הסתיר זאת – אבל בחר לפעול נכון כדי למצות את הפוטנציאל של המצב החדש אליו נקלע. הוא דרש לבטל את חוזהו ולעזוב את המועדון כשחקן חופשי, וקיבל את מבוקשו. ברצלונה רק דאגה לצרף למסמך את רשימת הקבוצות אליהן אסור לו לעבור. ריאל מדריד, למשל, הייתה שם. אתלטיקו לא הייתה, כי אף אחד בהנהלה לא היה חכם מספיק לחשוב על כך. ובעוד הפרטים האחרונים נסגרו מול הבלאוגרנה, דייגו סימאונה והמנהל הספורטיבי שלו אנדראה ברטה כבר תכננו כיצד ייראה הסגל עם החלוץ הפנומנלי שהיה בדרך אליהם.

מרשים מאוד כי שמועות על המעבר המסתמן לא דלף לתקשורת במשך מספר ימים. לו היו הידיעות מתפרסמות בשלב מוקדם יותר, ייתכן וברצלונה הייתה מצליחה לבלום את המהלך, אבל כאשר הדבר נודע לברתומאו כבר לא הייתה לו דרך חזרה. בארסה ניסתה לשנות את תנאי ביטול החוזה, אך הבינה שזה בלתי אפשרי. אחרי שקיבלה החלטה לא שפויה, היא נאלצה לדבוק בה ולשאת בתוצאות.

ואז מיד הזכירו העיתונאים את המעבר של דויד וייה מברצלונה לאתלטיקו ב-2013, אשר הסתיים בזכייה סנסציונית של הקולצ'ונרוס באליפות. הפעם, החיזוק היה משמעותי עוד יותר, כי וייה לא היה במצב בריאותי מזהיר, ואינו שחקן קלאסי עבור הסגנון של סימאונה. סוארס דווקא כן. הוא יכול היה בקלות לבלות את כל הקריירה אצל צ'ולו.

האהבה ביניהם פורחת, כי הם משדרים בדיוק על אותו גל. סימאונה מקדש מלחמה, וסוארס נלחם תמיד. יש בסגנון שלו קצת היבטים מלוכלכים, והאמצעים לא חשובים מבחינתו בדרך להשגת המטרה – גם אחרי שהפסיק לנשוך פיזית שחקני יריב. "לואיס חזק, אגרסיבי, עוצמתי, נמרץ", אמר צ'ולו. אלה התכונות שהוא מקדש, מעבר לחושים מפותחים ברחבה, אחוז ניצול הזדמנויות וכישורים טכניים. סוארס הוא מנהיג, בדרכו שלו. בשש השנים בברצלונה, הוא הוסיף גם את המימד הזה מה-DNA של אתלטיקו, אשר לעתים כה חסר לקטלונים. באתלטיקו עצמה הוא התקבל בכבוד של מלכים. אפילו דייגו קוסטה, שנדחק לחלוטין הצידה אחרי הגעתו, התפייט: "יש לו אופי של לוחם. אני לא מסוגל להבין איך ברצלונה שחררה אותו".

אז אצל סימאונה מרגיש סוארס בבית. החברות עם מסי חסרה לו מאוד, והוא לא היה בוחר לעזוב את קאמפ נואו אלמלא היו דוחפים אותו החוצה, אבל הוא מאושר מאוד בחלקו מאז דרך באצטדיון וונדה מטרופוליטנו. "זה כיף להרגיש מוערך כאן. היו כאלה שחשבו שקל להבקיע המון במדי ברצלונה כי השחקן הטוב בעולם היה לצידי. לא, זה לא קל – ועכשיו אני מוכיח שאני מסוגל לעשות זאת גם בקבוצה אחרת", הוא אומר. ועוד איך מוכיח. עם 16 שערי ליגה, הוא כבר השווה את מאזנו האישי בבארסה בעונה שעברה, והרגל עוד נטויה.

חבל מאוד מבחינת אוהדי אתלטיקו וחובבי הכדורגל הנייטרלים כי קורונה מנעה ממנו ליטול חלק במפגש הישיר מול בארסה בנובמבר, אבל אל דאגה – אתלטיקו ניצחה 0:1 גם בלעדיו, ובביקור בקאמפ נואו במאי הוא אמור להיות כשיר אם לא יקרה משהו חריג. זה יהיה, ללא ספק, אחד מרגעי השיא של העונה. מי יודע, אולי זה גם יהיה משחק ההכתרה של אתלטיקו. בעונה ההיא של וייה, ב-2013/14, היא הבטיחה את הזכייה במחזור האחרון באצטדיונה של בארסה. הייתכן שגם סוארס יהיה אלוף בביתו לשעבר? האפשרות הזו בהחלט קיימת.

אז, ב-2014, הייתה לאתלטיקו משימה עצומה נוספת, כי היא הייתה קרובה מאוד לדאבל חסר תקדים. היא העפילה גם לגמר ליגת האלופות, והייתה רחוקה שניות ספורות מהנפת הגביע, לפני שסרחיו ראמוס השווה בזמן פציעות וריאל מדריד ניצחה 1:4 בהארכה. מבחינת סימאונה, יהיה זה חלום נדיר לזכות בדאבל כזה העונה, כנגד כל הסיכויים – ובזירה זו סוארס בינתיים לא ממש במיטבו. בארבעת המשחקים בשלב הבתים של ליגת האלופות עדיין אין לו כיבושים, והביקורת מהימים בבארסה יכולה להיות רלוונטית גם כאן. אז אולי הגיע הזמן לשנות את התמונה? הקרב הערב (שלישי) מול צ'לסי בשמינית הגמר יהיה עסיסי, והוא מתאים מאוד לאופיו של הסקורר, שינסה לקחת את הקולצ'ונרוס הכי רחוק גם בצמ'פיונס ליג.