אז השבוע הזה הפך לפסטיבל זלאטן איברהימוביץ'. זה לא היה צפוי, אבל ביום שלישי שוחררו לאוויר שתי ידיעות מכוננות. לשם התחלה, חלוץ מילאן הצליח להחלים מהפציעה מוקדם מהמתוכנן, ויהיה כשיר למשחק הגומלין הערב (חמישי) מול האקסית המיתולוגית מנצ'סטר יונייטד בליגה האירופית (החל מ-21:50, ישיר בספורט2), אחרי שהחמיץ את הביקור המרגש באולד טראפורד בשבוע שעבר. שנית – וזה משמעותי הרבה יותר – הוא נכלל בסגל נבחרת שבדיה, ממנה פרש אחרי יורו 2016. "שובו של אלוהים", הוא צייץ ברוח ערכי המותג.
The return of the God @svenskfotboll pic.twitter.com/hQThIdWRY0
— Zlatan Ibrahimović (@Ibra_official) March 16, 2021
כי זלאטן הוא קודם כל מותג. יש לזה המון יתרונות, והשבדי הרי יצר את המותג בעצמו, בכוונה תחילה. מבחינה שיווקית זה עובד נהדר, והבידול ניכר היטב. איברהימוביץ' נתפס באופן שונה מכל כדורגלן אחר, וההערצה כלפיו הפכה מזמן לקאלט – במיוחד בקרב אוהדי קבוצותיו. ואולם, יש גם חסרונות בולטים, כי השתלטותו של המותג על האדם פוגעת באופן די פרדוקסלי בתדמיתו. היא ממסמסת אותו, קצת מלעיגה אותו.
הנה לכם כוכב אדיר וייחודי, עם מגוון כישורים עוצר נשימה, שהצליח להתגבר על פציעות קשות ומציג כושר פנטסטי גם כשהוא בן 39. זה נדיר וחריג בכל קנה מידה, אבל המותג ממסך את ההישג הזה. כל ההשוואות לאלוהים, לאריה, לתופעה על אנושית הפכו את זלאטן בעיני רבים לסוג של בדיחה, כי המותג הזה – מעצם טבעו – הומוריסטי. הוא לוקח את הדברים לקצה, ומהקצה הזה כבר לא ממש רואים את השחקן עצמו. פאולו מלדיני וריאן גיגס פרשו בגיל 40, ומורשתם ברורה. הם היו כדורגלנים אמיתיים. לעומתם, זלאטן הפך את עצמו לדמות בדיונית מסרט כלשהו.
הוא גם מצטייר כאדם עם אגו גדול במיוחד, אשר נוטה לגמד את האחרים על מנת להאדיר את עצמו. האם זה נכון? כאן הדעות יכולות להיות חלוקות, ושחקני מנצ'סטר יונייטד רבים ששיתפו איתו פעולה מעידים כי למדו ממנו. מרקוס רשפורד, למשל, טען: "מעולם לא ראיתי שחקן עם מנטליות כזו, וזלאטן היווה גורם משמעותי מאוד בהתפתחות שלי". סקוט מקטומיניי אומר: "זלאטן עבד קשה, והיתה לו נוכחות עצומה בחדר ההלבשה. הוא תמיד רוצה לנצח, ואם אתה לא משדר על אותו גל איתו, אתה לא תצליח לצידו. אני אוהב אנשים כאלה. לפעמים קשה איתם, אבל זו חוויה חיובית".
הערב הם יתרגשו לפגוש אותו כיריב, והשדים האדומים מודעים היטב לכוח שמוסיף השבדי לרוסונרי. מאז חזר לסן סירו בתחילת 2020, הפך זלאטן למנהיג האולטימטיבי. "הוא שחקן נפלא שעוזר לכולנו ומשפיע על כל אחד. תמיד תענוג לשחק לצידו", אומר אנטה רביץ', ששידרג את יכולתו במדי מילאן.
ייתכן כי עדויות מסוג זה שינו את הגישה של מאמן נבחרת שבדיה, יאנה אנדרסון, אשר התנגד בעבר באופן נחרץ לשובו של זלאטן למדים הלאומיים. איברהימוביץ' עזב אחרי אליפות אירופה ב-2016, ובלעדיו נבנה סגל נוצץ פחות, אך יציב הרבה יותר. היתה הרמוניה בחדר ההלבשה, הבלם אנדראס גראנקוויסט הפך לקפטן המאחד והסמכותי, והשבדים ניצחו את איטליה בפלייאוף העליה למונדיאל, ואז העפילו לרבע גמר הטורניר עצמו ברוסיה. ההתלהבות במולדת היתה עצומה, והנבחרת לא היתה כה פופולרית ואהודה ברחבי שבדיה מאז ההצלחה המסחררת בגביע העולם ב-1994.
לאורך הדרך, נאלץ אנדרסון להתמודד עם אינספור שאלות לגבי חזרתו האפשרית של איברהימוביץ'. בנובמבר 2017, למשל, במסגרת חגיגות הנצחון על האיטלקים, תהו עיתונאים רבים על אפשרת זימונו. "זה מדהים. זלאטן פרש לפני שנה וחצי, ועדיין מדברים עליו כל הזמן. בואו נדבר על השחקנים בסגל הנוכחי, כי הם מצוינים. זלאטן שייך לעבר. יש לנו סגנון אחר בלעדיו", הוא הכריז.
זלאטן, מצידו, דאג להזכיר על רצונו לשוב. בנובמבר האחרון, הוא צייץ את תמונתו במדי הנבחרת, עם כיתוב: "מזמן לא התראינו". גם אז הגיב אנדרסון בשלילה מוחלטת: "הוא פרש לפני יותר מ-4 שנים. אני מכבד אותו, ומכבד גם שחקנים אחרים שקיבלו את ההחלטה הזו, אבל הסוגיה הזו סגורה מבחינתי. אין לי אנרגיות להתעסק עם זה. אני דואג לנבחרת האמיתית". הסלידה מרעיון הקאמבק היתה חזקה עוד יתר אצל אנדרסון לנוכח הביקורת שהעביר עליו זלאטן, בין היתר כאשר כתב כי "אנשים שלא מבינים כלום שובצו בעמדות הלא נכונות, והם חונקים את הכדורגל השבדי", בתגובה לספסולו של הכוכב הצעיר דיאן קולוסבסקי במשחק מול צרפת בליגת האומות.
עבור קולוסבסקי, יליד שנת 2000, זלאטן הוא דמות מיתית, ואפשר להבין את הכמיהה שלו לשחק לצידו. "אנחנו כותבים זה לזה. הוא אליל עבורי, והמחמאות שלו גורמות לי לעבוד עוד יותר קשה. הייתי רוצה שיחזור לנבחרת לקראת אליפות אירופה, כי זה יהיה נהדר עבורי ועבור כל שבדיה", אמר כוכב יובנטוס לפני חודשיים. אז עכשיו אנדרסון נשבר ושינה את דעתו, וקולוסבסקי צפוי להיות מאושר, אך כלל לא בטוח ששחקנים מנוסים יותר חולקים את התחושה שלו.
די להקשיב לאנדרס סוונסון, הקשר המוכשר ששיחק בעצמו עד גיל 39 וצבר 148 הופעות במדי שבדיה בין 1999 ל-2013, כדי להבין עד כמה השפעתו של זלאטן יכולה להיות הרסנית. "לפעמים הוא התנהג באופן מחפיר ביותר. הוא רוצה לבחון את השחקנים החדשים, לבדוק אם אפשר לשבור אותם כדי להבין עד כמה הם חזקים. אני לא מאמין בשיטה הזו", העיד סוונסון, שלא סבל את איברהימוביץ' – וכמוהו שחקנים רבים אחרים לאורך השנים, כולל גראנקוויסט.
כי זלאטן העלים אותם. הוא סבר כי הוא עצמו הוא הנבחרת, וכל היתר כלל לא מתקרבים לרמתו. התקשורת שיתפה פעולה איתו בשקיקה, וחבריו כמעט ולא קיבלו התייחסות. הם היו קונוסים בהצגה של זלאטן, גם אם זלאטן לא פגע ממטר כמו ביורו 2016. הם הוקרבו כדי להאדיר את המותג של איברהימוביץ'. לפעמים הוא הצליח וכבש שערים מרהיבים, לפעמים התוצאות היו מתסכלות, אבל זה תמיד היה הוא. לא לחינם שחקנים מופנמים וקבוצתיים יותר, כמו קשר לייפציג אמיל פורסברג, פרחו בהיעדרו.
האם הגישה שלו תשתנה כעת? האם שחקנים בנבחרת יראו בו מנטור, כפי שעשו רשפורד ורביץ'? האם אופיו שונה בהשוואה לעבר, והוא רוצה להיות מנהיג צנוע יותר? או אולי הם ייעלמו (או יועלמו) כי המותג ישתלט שוב על הנבחרת? המסר בציוץ "שובו של אלוהים" לא מבשרת טובות בהקשר זה. אף אחד לא רוצה להיות קונוס בהצגתו של אלוהים.
ובינתיים, אור הזרקורים מופנה אליו גם בליגה האירופית. מילאן השיגה תיקו 1:1 במשחק הראשון בלעדיו, אבל זלאטן מקבל את כל הכותרות לקראת הגומלין, והוא רוצה להיות בצד המנצח. שני המפגשים הבודדים שלו מול מנצ'סטר יונייטד כיריב, במדי אינטר בשמינית גמר ליגת האלופות ב-2009, הסתיימו במפלה ובהדחה ללא שער זכות לנראזורי ב-180 דקות. כעת, בחלוף 12 שנה, יש לו הזדמנות לבצע תיקון היסטורי, ולהמשיך את פסטיבל זלאטן.
מה דעתך על הכתבה?